Negligée

הבאתְ לי נֶגליזֶ'ה*.

הנגליז'ה מבקש בגדים תחתונים

תואמים

מעוטרים

או כותונת שגבולה תחרה

הנגליז'ה מבקש גוף אחר

במידות שמתאימות

לַבְּגדים בחנויות

הנגליז'ה נושא עמו חלום

על מפגש,

על גוף שמוגש

בארון

באין רואה

הנגליז'ה בולע את כל הבגדים

זולל חושך,

מתפשט

* neg·li·gee also neg·li·gée or neg·li·gé  (ngl-zh, ngl-zh)

n.

1. A woman's loose dressing gown, often of soft, delicate fabric.

2. Informal or incomplete attire.

[French négligée, from feminine past participle of négliger, to neglect, from Latin neglegere; see neglect.]

הפולנייה הזאת

נסענו להביא קפה והשארנו את בני זוגנו וילדותינו בפארק. בית הקפה הראשון שניסינו כבר נסגר, ושמחנו. זה נתן לנו עוד זמן לנסוע ולדבר. תלמה ולואיז של ארץ הפרוורים. הפלאפונים שתקו ובכל זאת נדמה לי שלשתינו הייתה תחושה שבטח כבר זקוקים לנו נואשות שם בפארק. כשחזרנו לבסוף מצאנו את כולם נינוחים ומרוצים. העולם לא קרס בלעדינו. "אז אנחנו לא כאלה חיוניות," אמרתי, וציינתי לעצמי שגם אני נהייתי הפולנייה הזאת, שנושאת את העולם על כתפיה (הזקוקות נואשות למסאז'), שחושבת שאי אפשר בלעדיה, שכולם תלויים בה.

הפולנייה הזאת היא גיבורת הסרט "דודה קלרה" של אברהם הפנר. קצת מצחיק שאני אכתוב על הסרט הזה, כי לא ראיתי ולו דקה ממנו. רק קראתי את התסריט בספר התסריטים. כמעט בטוח שכשהוא צילם בסופו של דבר, הוא שינה דברים. אבל קשה לי להאמין שמשהו מהותי השתנה מבחינה רגשית.

במבוא הקצר לתסריט מצוטט מפי הפנר שהוא חשש מתגובת הוריו לסרט, שהיה בעצם עליהם, אבל זה עבר בשלום משום שאמו לא זיהתה את עצמה. אני לא יודעת באמת מה היה, אבל נדמה לי שאולי זה עבר בשלום משום שהסרט (מכל מקום, התסריט...) ספוג אהבה ואמפתיה כלפיה.

אנחנו (מכל העדות) יודעים לצחוק על הפולנייה הזאת, לכעוס עליה, לפחד מהמניפולציות שלה, לבטל אותה. אבל לעומת כל זה התסריט של הפנר עושה דבר חדש לגמרי. הוא מציג את הדמות הזאת מתוך אמפתיה. זה לא אומר שקלרה צודקת וכולם אכן תלויים בה ואסור לה אף פעם להיות חולה (אבל אולי היא כן), וזה לא אומר שאין לה 'רווח משני' מזה (וגם אם יש לה, זה לא מבטל את העול והקושי). הוא בכלל לא מתעסק בחשבונאות הזאת, אלא עוקב ברגישות ובאהדה אחרי הציפיות העצומות של קלרה מהמפגש עם אחיה, הדוד מאיר מלונדון (סוג של "הדוד מאמריקה" – גם את זה אנחנו כאילו מכירים) שמגיע ארצה לחתונת בת האחות, ואחרי מפח הנפש העצום שהיא חווה כאשר מאיר האהוב אינו מספק לה את התמיכה המיוחלת, את המקום שבו תוכל סוף סוף להרפות, למצוא מדרך לכף רגלה. וגם מאיר, שיודע שאכזב אבל לא יודע בדיוק במה, גם הוא זוכה לאהדה לא פחות. אני לא יודעת מהי סצנת הסיום של הסרט באמת, אבל לפי התסריט, אחרי שמלווים את מאיר לשדה התעופה, קלרה בוכה באוטו ובעלה מגלה כלפיה אמפתיה, ואז היא מסיטה את הראש, כבר לא בוכה הצידה אלא בוכה לידו.

דקוּת האבחנה הזאת, בין לבכות הצידה ולבכות ליד מישהו, היא עצמה עושה חשק לבכות.

כאילו בא איזה דוד מאיר גואל (הפעם באמת) ועיסה את הכתפיים הכואבות. 

עוד סיבה למה אני אוהבת את אברהם הפנר

אחרי שקראתי את התסריט של "לאן נעלם דניאל וקס" (סרט שראיתי ממש מזמן), חיפשתי לראות קטע ממנו ומצאתי תוכנית טלוויזיה על הסרט. יושב לו אברהם הפנר בשקט - אחרי שעל השאלה הראשונה, הדי מפוצצת, ששואלים אותו, הוא עונה "אני לא יודע" :) - בזמן שמנתחים את הסרט שלו כמראה לחברה הישראלית, וקינה על סוף הנעורים, ומדברים בהמון מונחים של בורגנות ושחור ולבן. והוא, אחרי שהוא מעיר פעם אחת לאשת האקדמיה שלצדו שהם "חיים בעולמות שונים בעניין הזה", בדקה 23 בערך הוא לא יכול יותר ואומר: "בורגנים זה כמו בני אדם". ומסיט את הדיון מהפוליטיקה והשחור-לבן אל אנשים. וזה הזכיר לי מה שאני יודעת בכל פעם שאני קוראת ספר שלו, שהיינו יכולים להיות חברים טובים :)

(אבל מה, השוביניזם של בני שפיץ בסרט והיחס שלו לאשתו הוא בלתי נסבל. אולי בכל זאת פער דורות.)

רק ההבטחה

דבר לעולם לא יוכל

להיות שלם

כמו נסיעה במונית מהית'רו ללונדון

נגד כיוון הנסיעה

הירוק שפורץ אחרי המנהרה

כשאבא עוד היה

אבל גם זה לא הדבר

רק ההבטחה הגלומה בו

לקראת שיחה

כמו בסרטים, כשמפַנים

בהינף יד הכול מן השולחן

לקראת התעלסות,

לפַנות מן הראש

תלי-תלים של מחשבות

לקראת שיחה