היה מוזר לגבות את הבלוג בשבת. כמו לארוז הרבה-הרבה שנים בקופסאות. מ-2005. והעין נופלת על כל מיני פוסטים, ומתפלאת: כן, ככה כתבתי? ככה היה? ככה היה אז. וכמובן את התגובות גיביתי, הכי חשובות התגובות.
ואני לא יכולה להגיד פה במילים את כל הקושי שיש לי עם זה שאולי ייסגר. זה קשור בעיקר לתחושה של תלישה או כריתה, שגם אם כל הבלוגים שאני אוהבת יעברו למקומות אחרים ואני אמשיך לעקוב אחריהם, הם יהיו, אבל כל הענפים או השבילים או העורקים שביניהם פה לא יהיו, וזה מכאיב-מפחיד כזה.
ולפני כמה זמן כתבתי שיר, ועוד לא פרסמתי אותו כאן, ועכשיו אני פתאום רואה שהוא מתאים לזה, למה שקורה עכשיו, ולמה שישרא מאפשר, ואני מקווה שעוד ימשיך לאפשר ונראה כמה מוזר כל זה ייראה בגיבוי של 2020 :)
קופסה
"עם השנים הולכים ומתרבים
האיסורים
על המילים."
– לאה גולדברג
וכל אחד לבד בתוך קופסת חייו
כמו האנשים שנוסעים לבד במכוניות
ולעתים הם מניעים את שפתיהם
מנידים בראשיהם
לא לא
או צוחקים
ומי שמבחוץ יכול רק לשער
עם השנים מתרבים האיסורים
וממילא הדברים
פחות אמירים
ואין לָעולם מספיק אוזניים
כל אחד לבדו נוסע
אל יעדים עלומים
