היום לקחנו את היפהפייה לביקורה הראשון בטיפת חלב וגם לטיולה (וטיולנו) הראשון בעגלה. טיפת חלב של האזור שלנו היא ברחוב שלא הכרתי אז הורדתי מסלול מנענע מפות, והמנוולים האלה נתנו לנו מסלול מטורף לגמרי. היינו צריכים לעלות שני רחובות, לפנות שמאלה וללכת ישר והם אמרו לנו לפנות ימינה. בקיצור, הטיול התארך עד מאוד ובסופו התקרבנו הביתה עד מאוד ורק אז הגענו למקום הנכון 
. הסברתי להדרי (שישנה כל הדרך) שלהורים שלה אין חוש התמצאות והיא צריכה להתרגל להרבה טיולים ארוכים. בכל מקרה יצא לטובה, הגענו בדיוק בסוף שעות הקבלה ולא היה תור בכלל. בטיפת חלב היא פקחה עיניים גדולות וסקרניות ועשתה המון פרצופים, ביניהם את הפרצוף הכי חמוד שלה שמזכיר את המלך מתיא הראשון (היא לא נראית עצובה כמוהו אבל יש לה עיניים גדולות והיא מכווצת את הפה לקטן). כשהפשטנו אותה לבדיקה היא השתינה עליי וזה היה מאוד מצחיק, חוץ מזה האחות הייתה מאוד מרוצה ממנה ואנחנו חזרנו שמחים, שלוקי שמש (לא הדרי. יש לה חופה בעגלה) ואפילו שתינו אייס קפה במרכז המסחרי של ש"י עגנון. בהחלט יציאה ראשונה כיפית.
ועכשיו אני הולכת להכין מים לסימילאק, ומצחיק אותי להיזכר בשיר של רילי (שכתב דורון שפר), "לא היה לה עם מי לדבר", על מישהי שהייתה לה נטייה "להרתיח מים ולהניח להם להתקרר", כי זה בדיוק מה שצריך לעשות...
(אה, כותרת הפוסט מתייחסת לזה שבמסגרת המסלול השגוי שקיבלנו הלכנו את כל רחוב כובשי קטמון).
ושלומי טוב - מאושרת פה כל כך עם שני המלאכים שלי, הגדול והקטנה, והלילה אפילו ישנתי כמה שעות טובות ברצף.