לפני כמה זמן בעת צחצוח השיניים של הדרי בערב היה לי מין רגע כזה שבו קלטתי אותנו כאילו מבחוץ, מחוץ לשטף השגרה שכולל הרבה נשיקות וחיבוקים והצהרות אהבה ושבחים אבל בלי מודעות-על, ואמרתי לה בהתכוונות מלאה: את ילדה נהדרת ואני אוהבת אותך. ונורא התרגשתי.
משהו מאותה מחלקה של התרגשות חוויתי עכשיו כשקראתי את הפוסט הזה בבלוג של רוני גלבפיש.
כל כך חכמה המורה הזאת, שחזרה פעמיים וגם הִכתיבה. והלוא אין רע בלרשום לעצמנו, מנטאלית או פיזית, את המילים הטובות, ולחזור אליהן בעת הצורך. אנשים לפעמים נרתעים מלתת מקום לשבחים, מתוך ביישנות או מתוך חשש להפסיק להתפתח (כאילו בשביל להתפתח הביקורת חשובה יותר) וכאילו זה מרדד את השיח (אבל שימו לב שהמורה לא סתם אמרה "נפלא" אלא פירטה מה היה נפלא).
ואני לא יודעת אם זה בזכות המורה הזאת (או במידת מה בזכותה) או לא, אבל רוני היא אחת מאותם אנשים שהמילים הטובות שלה (שניתנות בנדיבות ובאהבה, ובה בעת באותנטיות ובמחויבות, לעולם לא סתם) נכנסות לי עמוק עמוק ללב ומחזקות אותי בצורה מוחשית מאוד. ומכיוון שרבות מהן הגיעו אלי באמת בכתב, לא רשמתי לעצמי אבל בהחלט שמרתי (אותו דבר בשיכול אותיות).
אז אל תתביישו לשבח (אפילו פעמיים) ולקבל שבחים ולרשום ולשמור. 
.