Of Woman Born

רגע קטן שלא עוזב אותי, כי הוא מגלם בתוכו כל כך הרבה מההוויה של היות אמא.

הדר כשעוד הייתה תינוקת, ועוד גרנו בירושלים, היא ואני חוזרות הביתה במכונית, אני עם וירוס בטן, אנחנו עולות את המדרגות הרבות-הרבות הביתה, היא על הידיים, אני על רגלי החלשות, אני פותחת את הדלת במפתח, אנחנו נכנסות הביתה, אני מניחה אותה בתוך מיטת התינוק עם המעקה ורצה לשירותים להקיא. לא יכולה להחזיק ולו עוד רגע. ובפרק הזמן הקטן הזה היא במיטת התינוק רגועה ושלווה להפליא. והכול אחוז בתוך שקט בדידות, היא ואני.

יום הולדת שבע

היום 22 במאי והדר בת שבע, ובבית הספר היא צריכה לקבל חיסון. שאלתי אותה אם היא רוצה שאשאר איתה. היא רצתה. בבוקר ישבנו על הספסַלְטאה הירוק והיא וידאה איתי: "את תהיי איתי בחיסון?" אמרתי לה כן. "למה? בשביל לשמור עלי?" אמרתי לה כן. היא שילבה את אצבעותיה באצבעותי ואמרה לי (אולי אני לא מדייקת בניסוח, אך זו רוח הדברים): "זה טוב שתשמרי עלי. גם אני אשמור עלייך."

אחר כך היא קמה וצילמתי אותה בת שבע. 

Undressed to kill

הרבה פעמים חשיבותן של פעמים ראשונות נודעת רק בדיעבד, כשכבר יודעים את מקומם של החוויה או האדם שמדובר בו (כמו בקריאת הזיכרונות של סימון דה בובואר, יש איזה רגע שהיא רואה סטודנט, חבר-של-חבר, יושב על החלון... וכשמתברר ששמו ז'אן-פול סארטר, הקוראים כבר יודעים שזה חשוב).

אבל יש רגעים שיודעים תוך כדי, ובדרך כלל דרכי הנפתלת לומר את זה לעצמי היא: שימי לב, זה רגע שבעתיד את תראי בו רגע מכונן.

אחד כזה היה לי בגיל כמעט-שש-עשרה, באוטו של החבר שלי, שהיה מוזיקאי והכיר לי המון מוזיקה חשובה לי עד היום. יש מוזיקות שקשורות לאדם מסוים, ויש שירים שנהיה עצוב לשמוע אחרי שנפרדים, אבל לפעמים מישהו פותח לך דלת אל משהו שהוא פשוט שלך. וכך היה לי יום אחד כשהוא הכניס איזו קסטה לטייפ, וברגע ששמעתי את הקול של הזמר שאלתי, בדחיפות של עניין שנוגע לי מאוד: "מי זה?"

התשובה רק חיזקה את המשיכה שלי, מכיוון שהאיש שלצדי עניין אותי וגם הערכתי אותו כמוזיקאי. הוא אמר: "זה האיש שהשפיע יותר מכול על השירה שלי." והוא אמר שני שמות שהיה לי קשה בהתחלה לקלוט אותם ואת היחס ביניהם: איאן אנדרסון, וג'תרו טול.

רגע רגע אמרתי לו, איאן אנדרסון או ג'תרו טול?

אז הוא הסביר, שהאיש הוא איאן אנדרסון וג'תרו טול הוא שם הלהקה, אבל בעצם אין הרבה הבדל, כי הוא מנגן כמעט בכל הכלים בעצמו, וכותב את כל המילים והלחנים.

ומה שנראה לי היום יפה באותה חוויה הוא שלא פגשתי את איאן במיטבו. הביצוע היה בהופעה חיה והקול שלו היה עייף. אבל יש משהו בלפגוש את מי שיהיה אהבה גדולה דווקא לא ביום הכי טוב שלו... כי המהות שלו בכל זאת מזדהרת מתוך זה.

וזה היה השיר ששמעתי בפעם הראשונה ששמעתי את איאן:

Undressed to Kill

רציתי לכתוב שהשיר אינו אחד הגדולים שלו, אבל בהאזנה חוזרת יש בו כל כך הרבה. דיאלוג פנימי בין אמפתיה לבין תשוקה. Couldn't meet the eyes of a working girl, undressed to kill

הוא מתעקש להנכיח גם את העיניים וגם את הגוף – ואחר כך, גם אותה וגם אותו:

She could have been sweet seventeen, then again now, so could I

אבל מה שהדהים אותי יותר מכל כאז כן היום, כמין קפסולת איאן או קפסולה של הקונפליקט הזה, או קפסולת אני, היא השורה:

There was a tear sparkle on the inside of her thigh

(של מי הדמעה, ואם זו דמעה או טיפה אחרת, ופנים הירך, המקום הרך הזה, שגם יהודה עמיחי כתב עליו בכמה וכמה שירים)

ואולי Undressed to kill  זה מה שעושים יוצרים. החשיפה היא הנשק שלנו שבאמצעותו אנחנו נוגעים באחרים

את הפוסט הזה כתבתי בזכות נגה המקסימה שהעבירה לי שרביט בנושא פעמים ראשונות.

ואני מעבירה אותו הלאה, לאני לא הייתי מעז - למרות שעוד לא הגבתי על הפוסט האחרון  - לסרפנטינה כדי שאולי היא תחזור קצת, ולחברותי היקרות שרית ומאיה.

הפסקת קפה רגע לפני

אם נושבת רוח חזקה בחליל הוא ישמיע קול, אבל חוכמת החלילן היא להניח אצבעות ולבחור צלילים, להפוך את ההתנשבות הזאת למנגינה, להשליט בה סדר. רעש הופך ליופי והחליל מוחזק, פחות חשוף.

הבוקר שמעתי את השיר הזה – הנה להקשיב, פה פה, עכשיו.

הרעיש אותי קצת. שיר כל כך יפה, מה עושים?!

איאן אנדרסון יודע לנסח את ההזמנה לקפה בצורה שאין לעמוד בפניה:

Hours last forever in the Calliandra shade.
Conversation going nowhere and yet, everywhere.
Kick off those sad shoes and let the bare toes tingle.
Slip off the shoulder strap: loosen the thick black hair.

והוא יודע לתאר בצורה מבריקה את הנוף העירוני בן זמננו:

Electric afternoon and shrill cellphones are mating.

הפסקת קפה של יופי רגע לפני ימים של רוח חזקה.

והנה קליאנדרה.