Will the vampire people please leave the lobby? פוסט אורח מאת נילי

טוב, בדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה, אבל אני רוצה להיום ספאם, פעם אחת, אם אפשר, למען מטרה טובה.

אני רוצה להמליץ על הספר הזה, שנקרא, כפי שאפשר מן הסתם לנחש מהכותרת,
Will The Vampire People Please Leave The Lobby?

גילוי נאות: הסופרת, אליסון, היא חברה יקרה שלי. אפשר אפילו למצוא אותי בעמוד של ה"תודות" וגם קצת בפנים בתוך הספר עצמו. אבל לא בגלל זה, ולא בגלל ההתרגשות והעליצות שהציפו אותי כשראיתי את השם שלי ככה מודפס, אני רוצה להמליץ על הספר, אלא מאחר שאני חושבת שהוא באמת מאוד מוצלח.

הספר הוא סדרה של מאמרים על דברים שקרו לסופרת במסגרת ההיכרויות שהיא טוותה דרך אתרים ופורומים באינטרנט שקשורים לסדרת הטלוויזיה "באפי קוטלת הערפדים", או שהיו קשורים לסדרה ולקבוצות המעריצים שצמחו סביבה. אבל הספר הוא לא על "באפי", על רעיונות או ניתוחים של הסדרה עצמה. הספר הוא על האנשים שאהבו את הרעיונות והניתוחים והשיחות על הנושאים האלה. הספר הוא על אנשים. אנשים שנפגשו דרך האינטרנט, בזכות סדרת טלוויזיה, אבל הספר הוא גם על העובדה שלפעמים הדרך בה אדם פוגש אנשים אחרים היא משנית לעומת המשמעות והעומק של הקשרים שיכולים להיווצר, בכלל, כשאנשים פוגשים אנשים.

חלק מהפרקים עוסקים ישירות בחוויות שיכולות לנבוע אך ורק מרשת חברתית שצמחה סביב סדרת טלוויזיה: נסיונות להציל סדרה כושלת, ארגון מסיבה שנתית שכוללת מעריצים ויוצרים ופעילויות צדקה ובלגן, קשרים עם האנשים שמאחורי הקלעים (מכל מיני סוגים - גם האנשים, גם הקשרים), תגובות חריפות לפיתול מסויים בעלילה ועוד. אבל לבו של הספר, בעיני לפחות, נמצא בפרקים שמתארים חוויות שאין בינם לבין טלוויזיה ולו דבר משותף אחד, מלבד היותה הגורם המקשר הראשוני להצטרפות לקהילה האינטרנטית.

עבורי, כאמור, זה ספר על אנשים - על הקשרים ביניהם, על צחוק ודמע ודרמה ואהבה ופחד והתרגשות ושטויות והמשמעויות שלהם. ועל איך כל הדברים האלה קיימים ברשת, בדיוק כפי שהם קיימים בכל מקום אחר. כל מי שאי פעם היה צריך להסביר שהוא מכיר מישהו אחר "מהאינטרנט", ולא ידע כל כך איך לצאת מהמבטים המוזרים שקיבל כתגובה מכל מיני אנשים אחרים שסביבו, יכול למצוא את עצמו בפנים.

יש גם פרקים שממש מבקשים שיפתחו אותם מול אפים של אנשים שמעקמים את אותם אפים ממש מול האינטרנט ושיניו החדות. למשל, על הסכנות האורבות לילדים (ובעיקר לנערות צעירות) ברשת והדרכים להתמודד איתן, על העמדות פנים באנונימיות שהרשת מאפשרת, וחשיפתן, ואפילו על טרולים מעצבנים ומגוון השיטות להתעצבן מהם בפונט רם. אבל גם על קשרים אישיים קרובים וחמים שהתחילו באלקטרונים על מסך, על חיים שהצליחו למצוא נתיב לשינוי ולשיפור בעקבות קשרים כאלה, על חברות אמיצה, טוב לב נדיר (או שמא?) ו - אהמ, אם אני אגיד שוב "אנשים" אני אסיים את המכסה שלי לכל השבוע, נכון? גם אם אני אשים את המילה "מיוחדים" ליד? טוב, אז אני לא אגיד.

אליסון כותבת נפלא. היא מצחיקה נורא, כנה עד כאב, מרגשת בלי להיות רכרוכית ובעלת הבחנות חדות להפליא. ושוב, אני לא אומרת את זה בגלל שהיא חברה שלי, למרות שהלב הענק שלה וחוש ההומור הם בפירוש חלק מהסיבות שבגללן אני גאה בכך שאני יכולה לקרוא לה, בפה מלא, חברה.

מי שרוצה, יכול לקבל דוגמית, הפרק על נסיון ההצלה של "פיירפליי":
http://www.allysonbeatrice.com/firefly.html

נילי

שינה (סיפור)

לא נראה בערב שעייפותם גדולה מן הרגיל. היא הייתה עייפה פחות ממנו, אך לא התקשתה במיוחד להירדם. בחוץ ירד גשם אבל החדר היה מחומם היטב. הוא נרדם כשראשו על שדיה והיא ליטפה את תלתליו בתנועה קצובה עד שנרדמה.

אחר כך, מתוך שינה, הרים את ראשו והסתובב כשגבו אליה. הוא התכרבל בתנוחה עוברית וחלם שזימנו אותו לדו קרב, ואין הוא יודע מיהו יריבו. הוא עומד על גשר עם הרבה אנשים מטושטשי פנים שאחד מהם יירה בו בקרוב. מתוך חלומו נרעד, עד שחש בידה המלטפת על כתפו, ונרגע.

אחר כך חלם שפרצה מלחמה והוא קיבל צו גיוס, בחזית רצו להציב אותו. הוא הסתובב וחיבק את גופה הישֵן לחפש מפלט.

גופה ניעור אליו מיד למרות שמוחה היה רדום, והיא כרכה רגל אחת סביב ירכו ונלחצה אליו, חלמה שהם שוכבים כך, ישנים לא ישנים, והוא מראה לה פצעים בגופו, תראי, הוא אומר לה, בגלל זה אני לא יכול לאהוב אותך, זאת לא אשמתי. היא נגעה בזין שלו ובשנתה היה לה ברור שהוא מקור המחלה, והוא הולך וקטֵן, הולך ומתמעט עד שנמוג. מרוב בהלה התעוררה וראתה את פניו המאומצים בשינה, וחייכה בחמלה. הוא כל כך אוהב לישון, אוהב לישון, מלמלה לעצמה, מנסה לסלק ממוחה את המילים "הוא חולה". היא הדליקה לה סיגריה לפני שתחזור לישון, מנצלת את ההזדמנות להביט בו בחופשיות; אך עכשיו זה מעבר לשינה רגילה, האוויר בחדר כבד, מְיַשֵּן, נח על עפעפיו, כן, היא ממש יכולה לראות את זה, נח גם על כל גופה כמו המון ידיים בלתי נראות, לא מגרות אלא מרדימות. היא כיבתה את הסיגריה ונתנה לשינה לכבוש אותה שוב.

רחש לא ברור נשמע בבית, והוא הזדקף לרגע בבהלה. היא לא התעוררה, והוא הביט בפניה החלקות ונבהל. סקר את עיניה העצומות ואת מִתאר פניה וגופה; פתאום נחתה עליו אישה והוא אינו יודע מה לעשות בה; הוא חש צורך לבקש ממנה סליחה ועשה זאת, לחש את המילה לתוך אוזנה, משוכנע שלא תשמע אותו; אך היא שמעה, שנתה תמיד קלה כשהיא ישנה אתו, והשיבה בקול רדום "על מה?". הוא לא השיב ונשק לה עמוק על שפתיה. הנשיקה הייתה סם שינה חזק לשניהם ושוב נרדמו, צוללים אל תוך המזרן הכפול.

מתוך שקיעתה נבהלה לפתע, חשבה שהלילה לא ייגמר לעולם, והם לא יצליחו להתעורר. אני חייבת לקום עכשיו, אמרה לעצמה, אך לא משה ממקומה. עכשיו נדמה לה שהחדר נע במעגלים הולכים ומתרחבים, וכך גם מעגלי החושך שמקרינים לה עפעפיה הסגורים. נשימתו הואצה לפתע ונעשתה לא סדירה, והיא הוטרדה מזה והפנתה אליו את גבה. אז חלמה שהיא באה לבקר אותו בבניין לבן ענקי, שכל האנשים בו לבושים לבן מלבדה ומלבדו, וגם עור פניהם לבן. הם יצאו אל המדשאה שמחוץ לבניין, ושם ישבו ושתקו והוא הלך ונמוג עד שנעלם, ואז ידעה שהמציאה אותו ושכל האושר החמקמק שלה אתו הוא מדומה, ובאכזבה מוחשית ממש כמו השינה ייבבה מעט, עד שחשה את ידו נוגעת במותניה ונרגעה.

אחרי פרק זמן לא מוגדר הוא פקח את עיניו, וחש שישן כבר עשרים שעות והוא עדיין כבד מעייפות. בחוץ ירד גשם אימתני שהבהיל אותו. הוא קירב את פניו אל שקע צווארה ונצמד אל גבה המקומר בתקווה לגנוב קצת משנתה, ואז החלה חרדה מטפסת בו, חרדה שאתה חש כשכל העולם ישן חוץ ממך, ונראה שאיש לא יתעורר לעולם, ואתה תיוותר לבד; אבל לא, אותה אפשר להעיר, הנה היא מסתובבת אליו, קוראת חלושות בשמו ומחבקת אותו חיבוק רפה, והוא שוקע לתוכה בנִרדמוּת, ועתה הם שותפים לגמרי לשינה האינסופית, לשינה שהייתה אינסופית עד שקדחה לפתע בראשם צפירה חוזרת ונשנית. היא חשבה שהיא חולמת עדיין, חולמת על שעונים מעוררים, והשינה שהצטברה בחדר הייתה כה רבה שנדמה לה שאִתם ישנים בחדר עוד אנשים רבים, על הרצפה, על הארון ועל שולחן הכתיבה.

ולבסוף הוא קם בתנועה יגעה וכיבה את השעון המעורר. הם התלבשו בתנועות איטיות, כאילו הם מתחת למים, ויצאו מהבית. הם הלכו לכיוונים שונים ולא החליפו ביניהם מילה.

ירושלים, 1992

(התפרסם בספרי "התעוררות" בהוצאת גוונים ובכתב העת "אב")

כשהייתי מורה לספרות בתיכון הייתה לי תלמידה אחת שמאוד אהבתי, הרגשתי שאני מבינה אותה למרות שבניגוד לכמה אחרים ואחרות היא לא באה לספר לי ולשתף אותי במה שקורה בחיים שלה, אבל ככה הרגשתי. ובטקס הסיום שלה ושל הכיתה שלה אמרתי לה שאני מאוד אוהבת אותה ומרגישה חיבור למי שהיא, והיא פתאום הפתיעה אותי בחיבוק מאוד חם ובאמירה שגם היא מאוד אוהבת אותי. זה קצת הפתיע אותי כי לא הרגשתי בזה עד כה, והיא אמרה לי כן, כי אם הייתי אומרת לך שאני אוהבת אותך ומתקרבת אלייך, אח"כ הייתי מרגישה לא נעים להתנהג לא בסדר בתור תלמידה, ורציתי לשמור לי את האופציה הזאת. צורת החשיבה הזאת הייתה מאוד חדשה לי, ומאוד מאוד התלהבתי מזה. יש בזה בעיניי המון כוח. דווקא בלתת מקום לאי נוחות, או למשהו שיכול להיחשב "חולשה" (אין כאן באמת שום חולשה, כמובן, אני רק חושבת שאני במקומה אולי הייתי מלקה את עצמי או דוחה צד אחד של הקונפליקט. כאילו הימנעות היא לא דרך לגיטימית, ואם רוצים להתקרב למישהו זה מין מבחן אומץ באמת להתקרב אליו).

אני עדיין לא מבינה לגמרי לגמרי מה כל כך אהבתי במה שהיא עשתה ולמה קמתי הבוקר עם רצון לספר לכם את זה (וקודם כול למה נזכרתי בזה) אבל יש שם משהו. אני עוד לא יודעת אם זה בדיוק אותו דבר כמו משהו אחר שמאוד מרשים אותי, שהוא החיבור למה שמרגישים גם אם זה "לא טוב". למשל השאלה "את מפחדת?" או "מה מאיים עלייך?" וכו' שבדרך כלל אנשים מתפתלים מולה בניסיון להוכיח כמה הם לא מפחדים, ואיזה כוח עצום יש בלהגיד "כן, אני מפחדת" - כשהסב-טקסט של זה הוא בעיניי: אני חברה מספיק טובה של עצמי בשביל לתת מקום למה שאני מרגישה בלי תנאים, ואז גם ללכת עם זה עד הסוף מול העולם.

מילים (שיר)

"המטאפורות יכולות לקצר את המרחק שביני לבינך"

- הרוקי מורקמי

מילים

אילו מילים יפות! שלךָ?

בנות כמה?

מותר ללטף?

בוא ואראה לך גם

את שלי

שאל ואענה

אשאל ותענה

ובשתיקות וברווחים

תחמוק ממני

ובמילים אטפס ואאחוז

במחלפות שערך

אל תתחלף

הישאר.

(מופיע גם בבלוג החדש. בינתיים לא מגיעים משם עדכונים למנויים, אני לא יודעת למה, אבל כמו שאתם רואים הבלוג מתפתח לו ואני מוסיפה עוד ועוד שירים וקישורים).

הפנטזיה הבלתי נלאית להיות אחד ומה היא בעצם?

אני מאוד אוהבת את השיר הזה של ג'ול:

Haunted

I will come 2 u
In the still of the night
And I will crush u
With the burden of sight
And u will understand
The shadows in my heart
The fury of my conviction
Will cause your heart 2 quicken
And then, my dear
U will see u want me here

CHORUS
And when u wake up
U will see yourself through my eyes
And when u break up
You'll understand
Why it is I cry

Let me speak quietly
So your heart can hear
I will hypnotize and mesmerize u
With the sound of your own fear

CHORUS

I just wanna get along
This is your song
I wrote it in my head
But the melody's all wrong
And it's driving me crazy
Not having u, baby
2 keep me company
In my own private world
You're my one true girl
And I won't be stoppin'
Just 'cause your knees are knockin'
When I decide 2 in
So don't make a sound
'Cause there's no one around
2 come between us now
I'm gonna haunt u, girl

מצד אחד יש פה קונוטציות של אלימות ואונס, אונס מנטאלי בטוח יש פה, ומצד שני מה שעומד מאחורי זה הוא רצון מאוד פשוט - שהאחר יבין את העולם הפנימי שלי. when you break up you'll understand why it is I cry.

וזה מזכיר לי שאפילו בכתבים הפסיכואנליטיים של מלני קליין, שנוטה להסביר הרבה התנהגויות ופנטזיות בצורה "שלילית" (כביטוי של תוקפנות למשל) אחד ההסברים להזדהות השלכתית (לצורך העניין נגדיר את זה כמנגנון של "לגרום לאחר להרגיש את מה שאני מרגיש" - כמו שקורבן הופך לתוקפן) הוא הצורך לעורר באחר את אותה חוויה כדי שיהיה יסוד להבנה ואמפתיה.

וגם אני, כשאני מגיעה למקום של רצון לכפות על אחרים את הרצון שלי או את קרבתי או להתערבב אתם, זה לא באמת מה שאני רוצה. מה שאני באמת רוצה הוא דיאלוג, ובדיאלוג הזה אין שום דבר מסוכן או מסובך או מאיים.

[ובהמשך היום ובכלל אני אעלה עוד שירים ואולי גם סיפורים לבלוג החדש פה, אם יהיה לכם זמן וחשק תבואו.]