מכתב ליהודה עמיחי

יהודה האהוב,

היום בעודי גוללת למטה דף אינטרנט שמכווץ אותי מכל הכיוונים, נתקלתי פתאום בתמונת פניך המחייכים, הרכים, והרגשתי בית.

התמונה הייתה קשורה לכתבה על שירה שנכתבת בזמן מלחמה, לא נכנסתי לקרוא את הכתבה, רק חייכתי אליך.

וחשבתי מה זה בית, האם זה האנשים שאנחנו אוהבים גם אם לא הייתה לנו קואורדינציה מספיק טובה בתאריכי ההולדת והמיתה, ואולי דווקא משום כך, כי אני יכולה לאחוז בך מכל נקודת זמן שאני רוצה, יכולה עכשיו ברעש שלי לקרוא את "עכשיו ברעש", וכשהיית בחיים היה בינינו תמיד אותו הפרש שנים, אתה היית דמות אב ואני הייתי צעירה מאוד.

ואולי דווקא הלא-ממומש בחיים הוא הממשי ביותר? אבל אתה כתבת את זה יותר נכון:

הגעגועים הם הפרי,

המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם

הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים,

הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים

השורש נשאר באדמה.

(מתוך "פתוח סגור פתוח")

והאם המכתב הזה הוא באמת אליך?

חדשות ספרותיות

(כמה טוב ולא מובן מאליו שעל דברים כאלה אני יכולה לדבר ולכתוב עכשיו)

אתמול היה יום טוב לביקורות ספרים והתפרסמו שתי רשימות ביקורת שלי על ספרים מתורגמים: על "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל ב"פנקס"

ועל "תבונה ורגישות" של ג'יין אוסטן בתרגום שי סנדיק בבלוג של ירין כץ "קורא בספרים". (היה לי חשוב לכתוב על הספר הזה, ופרסמתי את הביקורת שם במחשבה שהיא תזכה לחשיפה רבה יותר, כדי לתמוך במה שעושה סנדיק, שחשוב בעיני והוא עושה אותו היטב.)

וזו גם הזדמנות להזמין אתכם להשקת "תינוקת", ספר השירים החדש של חברתי גילי חיימוביץ', ב-24 ביולי ב-20:30 ב"מגדלור" בתל אביב. אני אנחה את ההשקה וישתתפו בה, מלבד גילי עצמה, ד"ר רוני הלפרן, ענת לוין, ד"ר גלעד מאירי, נועה שקרג'י, רני יגיל, והמוזיקאית דיה רז.

היו בטוב :)