בליתכשיט, צדק לחפצים ונערה מרגשת

בסוף הקייטנה הייתי חייבת לקנות מתנות לחונכת של הדר ולמדריכות שלה, כי הן נורא ריגשו אותי. בעיקר החונכת, שהיא נערה בתיכון, והייתה חונכת שלה גם בקייטנה לפני שנה, ואז קרה הדבר. יום אחד כשבאתי לקחת את הדר ראיתי את החונכת יושבת על ערמת מזרנים, והדר יושבת על החונכת, מעבירה קצות אצבעות על האמות שלה, ושתיהן בנירוונה. מאז נקשרו זו בזו לאהבה ובקייטנה השנה הנערה הזאת התנדבה שוב וביקשה במיוחד את הדר, וכל פעם שבאתי לקחת אותה או אחרי שהשארתי אותה שם הייתי רואה מרחוק את השתיים מתהלכות ברחבי הקייטנה, הדר תמירה ונחושה וקופצנית, והנערה הולכת אחריה-איתה במסירות ובנינוחות. וההליכה הזאת שלהן מספרת את כל הסיפור כולו.

הלכתי לסהרה, שזו חנות בגדים שאין בה מידות בשבילי (וכמה חסר היגיון שלא בכל חנות בגדים יש כל המידות – אבל נניח לזה כרגע) ואני הולכת בה היישר אל הפיצ'פקעס שמאחורי המוכר ועל שולחנו, שהם יפים וזולים וכבר קניתי שם סיכה לשיער ועגילים. אז שם אצלו מצאתי מחרוזות סיניות צבעוניות, ובחרתי צבע לכל אחת, וגם לי. אחרי שקניתי החלטתי, ואף שוחחתי על זה עם חברתי, שתכשיטים ראויים גם להיראות, ולכן כל יום אענוד תכשיט כלשהו, שתהיה הזדמנות לכולם. וזה הזכיר לי שבילדות היה לי עניין כזה של צדק כלפי חפצים, שלכל אחד מהחפצים מגיע התור שלו ואסור להפלות, וגם כלפי השיניים נקטתי את הכלל הזה והקפדתי ללעוס על כולן באופן שווה, ואני מניחה שגם התייסרתי בגלל זה, משימה קשה לאזן כל הזמן את מאזני הצדק. אז עכשיו אני עונדת כל יום משהו, אלא אם כן התכשיט שלי לאותו יום הוא בליתכשיט.

האיש שהילד בו חי

מהפעם הראשונה ששמעתי את קייט בוש שרה - נכבשתי, ומאז עברו פלוס-מינוס עשרים שנה והיא רק הולכת ומשתבחת. כמובן, משתבחת ביצירה שלה עצמה במהלך השנים, אבל אני מתכוונת גם לאותם שירים מוקדמים שלה, שהולכים ומתנפלאים בהאזנות חוזרות. ואתמול בבוקר הוא שוב היה שם, The man with the child in his eyes, והגברתי את הרדיו לשמוע כל מילה, ומאז אני מנסה לשיר אותו לתוך העברית [אגב, אם מישהו מטיל ספק בגדולתה של קייט - שינסה לשיר אותה. נורא קשה].

האיש שהילד בו חי / קייט בוש

גירסה עברית: לי עברון-ועקנין

איתי הוא

כשאשכב לישון

ואעצום עיניים

כשהאור כבה

הוא בא אלי

ואני מתכרבלת

איש לא מכיר את אהובי

חושבים שהוא אבד באופק

אבל אני כאן מקשיבה

לקול של איש שלא תמיד הכרתי

מספר לי על הים

הו, אהבתו היא לעולם

הוא, הוא שוב איתי

האיש שהילד בו חי

הוא, הוא שוב איתי

האיש שהילד בו חי

והוא מבין אותי ורואה היטב

את מצבי חיי

בלילה כשאני ערה הוא מחכה

אך בלבי עוד יש היסוס

כל כך דואגת, אהובי

אומרים שלא, אי אפשר לָנֶצח

והנה אני שוב, ילדה

תוהה מה בכלל אני עושה כאן

אולי הוא לא אוהב אותי

אולי לקחתי טרמפ על אהבתי

הוא, הוא שוב איתי

האיש שהילד בו חי

הוא, הוא שוב איתי

האיש שהילד בו חי

I hear him 
Before I go to sleep 
And focus on the day 
That's been. 
I realize he's there 
When I turn the light off 
And turn over. 

Nobody knows about my man. 
They think he's lost on some horizon. 
And suddenly I find myself listening 
To a man I've never known before, 
Telling me about the sea, 
Oh his love is for eternity. 

Ooh he's here again, 
The man with the child in his eyes. 
Ooh he's here again, 
The man with the child in his eyes. 

He's very understanding and he's so 
Aware of all my situations. 
When I stay up late 
He's always waiting 
When I feel him I hesitate. 
Oh I'm so worried about my love. 
They say "no, no it won't last forever". 
And here I am again my girl, 
Wondering what on earth I am doing here. 
Maybe he doesn't love me, 
I just took a trip on my love for him. 

Ooh he's here again, 
The man with the child in his eyes. 
Ooh he's here again, 
The man with the child in his eyes.

הם כבר יֵדעו

אני עושה החלטות של גדולים, תיקונים לרכב, בטיחות, כסף. מעמידה פנים, אבל אני יודעת שכך גם רבים אחרים. למעשה יש לי משהו אחר בלב, משפט הסיום של "אבא ארך רגליים", והטסט שעשיתי לאוטו של אבא לפני ארבע שנים, מסרון ששלחתי להשתבח על היותי ילדה טובה, ושיר על אפריקה שהתנגן בי. והבוקר בין דאגת הצמיגים שצריך להחליף לקושי של ההליכה בשמש, קיבלתי פרס על מאמצי כשנכנסתי לקפה וראיתי אותם יושבים שם, אמא ובן, והוא שטף אותי בחן ובגומות וברגישות ויופי ואמרתי לו, מנסה לנחש איך נשמעת השיחה מן המקום שלו, איזו שיחה מוזרה זאת, הצמיגים והכסף ויעקב שבתאי ואבא ארך רגליים, הכול ביחד. אבל לא ידעתי באמת אם מוזר לו ואיך הוא רואה את הדברים, רק קיוויתי שיהיה לו טוב, אולי אפילו שיהיה לו קל יותר, כמו הרעיון שאברהם הפנר ביטא בכמה ספרים שלו, כאילו עוד לא הצליח לו בדיוק, לאלוהים, ולכן צריך עוד דור, עוד ניסיון, עוד בן אדם בעולם. ואולי הילדים שלנו יֵדעו יותר טוב מאתנו לשזור הכול ביחד.

לשזור, או בעצם להפריד? הם כבר יֵדעו...