העונג הזה שעכשיו

קודם כול, שבתי לי מחופשה (היה מאוד כיף!) וגיליתי שהרגישו בחסרוני, אז תודה רבה לכל הדואגים והמתעניינים, וכיף לחזור!

חוץ מזה, אני מתרגשת כי הספר של חברתי האהובה אריאל להמן, "עד העונג הבא", כבר יצא לחנויות! מחר תהיה עליה גם כתבה בשבעה ימים. ביום שישי הבא תהיה כתבה עליה בשבעה ימים.

בעיקרון אני משוחדת בהמלצה שלי על הספר כי אני חברה שלה, אבל אם עוד יש מישהו שהצליח לא לשמוע איך הכרנו והתחברנו, הנה הסיפור - שיעיד שאני באמת אוהבת את הכתיבה שלה ולא "רק" אותה.

כשיצא הספר הראשון של אריאל, "אובססיה זה שם של בושם", הייתה גם אז כתבה עליה בשבעה ימים, וקראתי אותה, ואמרתי לעצמי - וואו, היא כותבת על משהו שחשבתי שקורה רק לי! הספר ההוא היה 12 סיפורים קצרים על קשרים עם "זולת מפונטז", לפי ההגדרה של אריאל, אנשים שהופכים בבלי דעת להיות איזה קולב לדמות הראשית שתולה בהם את כל המאוויים והעולם הפנימי הסוער שלה. עד אז חשבתי שרק אני עושה את זה, ובניגוד לאהבה רומנטית-מינית לא מצאתי הרבה כתיבה על האהבה הזאת, שלא בהכרח מבקשת לה מימוש זוגי ומיני, ואפילו - בדרך כלל לא.

בקיצור, הסתערתי על הספר, ובאמת הרגשתי כאילו היא מכירה אותי (או כאילו אני מכירה אותה) כשקראתי את הסיפורים. כמו שאמר הולדן קולפילד, סופר טוב זה מישהו שמתחשק לך להרים לו טלפון אחרי שאתה קורא את הספר שלו, ובארצנו הקטנטונת יחסית קל להשיג טלפונים של אנשים. אריאל הייתה אז בלונדון, היא גרה שם כמה שנים, ובשיחת הטלפון הראשונה רק ביקשתי את הכתובת שלה כדי לשלוח לה מכתב.

התכתבנו ומההתחלה היינו מאוד הדדיות ונוכחות אחת עם השנייה לעומת הזולת המפונטז והחמקמק שהרבינו לדבר עליו, והייתה בזה חוויה מתקנת. ובכל זאת הקשר היה קצת וירטואלי, כי היא הייתה בלונדון ואני פה. נפגשנו כמה פעמים כשהיא הייתה בביקורי מולדת, בבתי קפה בתל אביב (היה נורא מפחיד בפעם הראשונה, כמו שקרה לי גם אחר כך במפגשים אחרי קשר וירטואלי), ומאז שהיא חזרה לארץ נהיינו חברות מאוד מאוד קרובות.

וכל זה, בהקשר הזה, כדי לומר שכשהיא נתנה לי לקרוא את כתב היד של "עד העונג הבא" התקשרתי אליה ואמרתי לה שאם לא הייתי רוצה להיות חברה שלה בגלל הספר הקודם, הייתי רוצה בגלל הספר הזה. היא שוב עשתה את זה - אמרה דברים שאף אחד אחר לא אומר, והפלא הוא שאחרי כל כך הרבה שנים, ובנושאים אחרים, עדיין אנחנו כל כך מתואמות.

על "עד העונג הבא" אני יכולה להגיד רק שהוא עוסק במיניות של נשים ויש בו כנות ועומק שחסרים לי בכל השיח הכביכול כל כך נפוץ עכשיו על הנושא.

יותר אני לא מפרטת כי תמיד נורא קשה לי לענות על השאלה "על מה הספר/הסיפור". גם על שלי.

וחוץ מזה עכשיו אני יוצאת להופעה של רילי, ונורא כיף שיש סביבי כל כך הרבה עשייה ויצירה ופירות יצירה, וכיף לפרגן לחברות מוכשרות.

שנה טובה

קודם כול, אתם מוזמנים להופעה של רילי, הפרטים למטה בתמונה, וגם מי שהיה בהופעה הקודמת - הבנתי שיהיו חידושים והפתעות, ובעיקר הפתעה לבאפיסטים (אני באמת לא יודעת מה). 

חוץ מזה, שנה טובה לכולם, שכל מה שהיה טוב בשנה שעברה ובקודמותיה יימשך ויתרבה ושנהיה בריאים ומלאי אהבה. ויותר דוחק - שהחג, עם כל המשפחתולוגיה הכרוכה בו, יעבור בקלות ובנעימות...

אתם מוזמנים לאחל כאן איחולים לעצמכם ולאחרים ולספר מה אתם עושים בחג ובכלל. ובעיקר אתם מוזמנים לשלוח תגובות בשעות הצהריים (נגיד, מאחת ואילך...) כי אני גמרתי את כל הממתקים שהיו לי בג'ימייל בבתאחת ועכשיו כשאני אהיה עייפה בצהריים לא יהיה לי...

שנה טובה!

-

יש משחק נהדר אצל ג'וליאנה, בואו!!!

העולה החדשה

היא באה ארצה עם שתי אחיותיה. היא ילדת הסנדוויץ'. בהתחלה שכרו שלושתן דירה בנחלאות, כזו שהשירותים בה בחוץ ואין בה חימום. בחורף ישנו עטופות בכמה שכבות בגדים וכובע צמר משוך על האוזניים. היו ג'וקים בדירה והייתה להן חלוקת תפקידים ברורה: האחות הצעירה עולה על כיסא וצורחת, הבכורה הורגת את הג'וקים, והיא, העולה החדשה, מעודדת אותה ממקומה הסמוך לכיסא של הצעירה.

שלושתן למדו, אחיותיה באוניברסיטה והיא באקדמיה למוזיקה, ולבסוף הבכורה עברה לתל אביב, והיא הכירה את האח של נועה ועברה לגור אתו, והאחות הצעירה התגוררה בדירת חדר מולם ממש. העולה החדשה תפסה את תפקיד הבכורה, כי הבית שלה היה הביתי ביותר, והדלת תמיד פתוחה. על האחות הבכורה תמיד היה קשה יותר לסמוך, היה אפשר לקבוע אתה פגישות והיא הייתה שוכחת, מאבדת את תחושת הזמן, קובעת עם חברים ונרדמת בסלון. אבל שלוש האחיות לא הרבו לקבוע פגישות מראש, בייחוד מאז שהיו לכולן טלפונים סלולריים, ואז רק הקדימו לדפיקה בדלת צלצול: "אני בסביבה, את בבית?".

האח של נועה לא התקנא במשפחתיות שלהן השונה משלו, גם כי לא נהג לחשוב הרבה על אנשים אחרים ולהשוות בינם לבינו, וגם כי הבין שכשעלו ארצה בלי ההורים נהיו לא רק אחיות אלא גם אמהות זו לזו. גם נועה לא חשבה עליהן הרבה, היא הייתה צעירה אפילו מהאחות הצעירה וכל העיסוק שלהן במוזיקה ובמדעי הרוח היה רחוק ממנה. אמנם למדה פסיכולוגיה, אבל מתוך מחשבה להיות יועצת בבית ספר ובלי להתפלסף הרבה על הנפש שלה עצמה, לא כמו העולה החדשה, שקראה ספרי פסיכולוגיה פופולרית סתם ככה מתוך עניין, וכתבה יומן. אח של נועה אמר שהוא לא מבין מה זה יומן, אם הוא היה כותב כזה הוא היה כותב "קמתי, צחצחתי שיניים, לבשתי שמלה ורודה והלכתי לישון". אבל לעולה החדשה כנראה יש דברים אחרים לכתוב, היא ממלאת שורות רבות בכתב ידה האלגנטי באותיות לטיניות. ושמלות ורודות היא בכלל לא לובשת.

* הקטעים הקודמים: 1, 2

-

לדיווה יש עכשיו בלוג משלה! בינתיים כנראה רק בהרצה, אבל הידד!

ובנו-של כתב נורא יפה על מהות הבלוגים.

מאחורי הקלעים של מישהו לרוץ איתו

ראיתי אתמול ב-vod של הוט "מאחורי הקלעים של 'מישהו לרוץ איתו'." דויד גרוסמן המקסים (כמה טוּב הלב שלו ניכר בו) הופיע שם הרבה ושבר את הלב באומרו שספר זה כמו ילד וסרט זה כמו נכד, וכשדיבר בהקשר של תמר ושי על יחסים בין אחים ועל היחסים בין ילדיו.

וחוץ מזה היו שם קטעים שלא הופיעו בסרט, כי במקור זו מיני סדרה ארוכה יותר שכוללת יותר שירים, יותר קטעי תיאודורה וגם את הדמות של משולם, החבר העיוור של תמר. אני מכורה לזה, אני רוצה לראות את הסדרה הזו ומצדי שתימשך מיליון שעות, וירושלים יפהפייה שם, ונהדר לראות אותה שם ולא במציאות, כשהיא כולה חפורה (בשביל הרכבת) וחסומה ומעצבנת. שלא לדבר על מלוכלכת ומלאה אנשים תוקפניים.

יהונתן בר אור (אסף) אמר שהוא היה צריך להיות "קלמזי וביישן", והעיד: "דברים שכבר עברו לי." איזה מתוק. וגרוסמן אמר שלהרגיש אף רטוב של כלב בתוך היד - זאת הילדות (הוא ניסח את זה יותר יפה, אבל אני לא זוכרת).

אח של נועה

אח של נועה לא ביישן, אבל אפשר לטעות בו. כשמדברים אליו הוא משתהה בתשובה, מביט מטה, מדבר לאט. כשנותנים לו מחמאה הוא אומר מיד תודה, לא מתרגש ולא מתנגד, אבל איזו אטימות אופפת אותו ולא ברור אם המחמאה נספגת בגופו המוצק. נועה למדה ממנו את האיטיות ואת המוצקות הזאת והן אופפות אותה כשמיכה המפרידה אותה מרגשותיה.

העולה החדשה שהתחתן אִתה מלוטשת ועדינה הרבה יותר מהם, מהמשפחה שלהם, אבל היא בגודל המתאים. נועה לא יכולה לומר אם היא אוהבת אותה או לא. אם ישאלו אותה, היא תספר שפעם גיסתה עזרה לה לצבוע את השיער בגוונים כתומים.

אח של נועה יודע לפעמים לחבק, היא ראתה אותו מושיט זרועות ואוסף אליו את אשתו וגם ידידוֹת. נועה עצמה יש לה זרועות קצרות ונדמה שהחיבוק שלה קרוב מדי.

בשביל אחיה ואשתו היא האחות הקטנה שגרה בבית. היא עטופה בשמיכתה. אבל גם הם לא מעניינים אותה כל כך. היא עטופה בשמיכתה, והוא בסך הכול אחיה.