נשמות אבודות באקווריום

איך השיר הזה תמיד יודע לשבת על געגוע, גם כשכולם פה ואף אחד לא הלך. כשהייתי נערה ופיוטית (עוד יותר) כתבתי שצלילי גיטרה חשמלית פוערים בי חללים של געגוע. אולי הגעגוע הוא לאיזו ישות מכילה כמו האקווריום הזה של הנשמות האבודות (ראו המילים), למישהו שיראה ויבין את הפחדים. אבל אנחנו ההורים והאקווריום של עצמנו. ואני בעצם נשמה לא אבודה. 

יומולדת לבלוג

עדיין לא בדיוק, את הפוסט הראשון כתבתי ב-27 בספטמבר 2005. אבל בא לי לחגוג כבר עכשיו, יש לי התנגדות פנימית עמוקה לדיוק בתאריכים (ובכלל היה לי נדמה ששלוש שנים עברו ולא שנתיים)... . בשנה שעברה הקדמתי את החגיגות ל-19 בספטמבר (אם יש לכם סבלנות - יש שם תגובות יפהפיות). מוזר, אבל בעמוד הראשון של הבלוג מצאתי התייחסות לשירים שיש לי בראש עכשיו - גם "אתה הולך לישון מוקדם" וגם I'm looking through you. אולי אלה שירים שאני חושבת עליהם בסתיו.

הולדתה של הקומונה באה מאוחר יותר, וגם כן בהדרגה.

שנתיים זה פרק זמן שאחריו ההתאהבות הופכת לאהבה. שהטוטאליות והבבתאחתיות מפנות את מקומן למציאות. זה קרה לי בהרבה קשרים, וגם כאן אולי יש מערכת יחסים, גם אם היא לא בין שני אנשים אלא בין הרבה אנשים ודרך ישות די מופשטת - הבלוג - שכל אחד חווה אותה אחרת.

כמו שחזי ואני כבר לא מדברים כל לילה עד אור הבוקר, כי אנחנו יודעים שיש לנו גם את מחר (וחזי הוסיף: "וכי אנחנו רוצים לישון" ), ככה גם בבלוג, כבר לא בכל פוסט הקומונה מתרפקת על עצמה ועליי, ובכלל קם דור חדש שלא ידע את המייסדים.

וכמו בכל קשר שמתבגר וזה לטובה, יש גם צביטה של געגועים, לגילויים ההדדיים הראשונים, הווירטואליים ואחר כך האמיתיים, להתרגשות הגדולה. זה מתחבר לי גם לפורומים חברתיים וירטואליים אחרים, בעיקר לאנשי באפי שהפכו בשבילי מווירטואליים לממשיים בערך באותה תקופה, וכמה נרגשת הייתי באייקון שלפני שנתיים... (כמה מכם יודעים, או יכולים לנחש, מי זאת המאושרת שפגשתי בשירותים.)

כשפתחתי בלוג לא ידעתי מה זה, בטח לא חשבתי שזה יהיה כל כך תקשורתי וחברתי. חשבתי שאני אכתוב טור אישי. בהדרגה גיליתי שיש פה מרחב חברתי ושפוסטים הם יצירה משותפת - חוויה מלהיבה מאוד. מאוד מיוחד בעיניי העולם הזה, האופן שבו אנחנו מגלים עוד ועוד אנשים שמעניינים אותנו, טוויית הקשרים, הקבלה ההדדית והמקום הרב שמתאפשר גם לאנשים שלא תמיד יודעים לקחת מקום בחיים האמיתיים, כי בכל פוסט קודם כל הכותב מדבר וכולם מקשיבים - ולא צריך אישיות דומיננטית או קול חזק.

בשבילי הבלוגייה היא גם כמו חצר בית הספר, ואני נהנית להשלים חסכים חברתיים ולהיות מקובלת ושייכת כמו שאף פעם לא הייתי, ואני נהנית לא רק מעצם קיומם של הקשרים אלא גם מהנִראוּת שלהם. אבל זה בסדר מבחינתי, כי אני חושבת שהאיזון אצלי סביר והנראות לא באה על חשבון המהות.

אני אוהבת גם את השילוב של יצירה עם חיבור חברתי. פעם הייתה לי פנטזיה לגור בקומונה (!) של כותבים (!) ולכתוב יחד רומן. ופעם גם היה לי ידיד ושותף לדירה שהיה במאי והזמין ממני מחזה וכל פעם שכתבתי סצנה באתי לחדר הסמוך להקריא לו, וזה היה מדרבן ונהדר. ככה זה גם כאן, עם ההשראה וההפריה ההדדית לפוסטים.

אני חושבת גם שנוצר כאן מרחב מאפשר ושאנשים צמחו בבלוג הזה, ועל כך אני מאוד גאה. מסוג הדברים שעוד יותר כיף לי אתם דווקא כי לא התכוונתי, אלא פשוט הייתי כמו שאני.

המון תודה לכל מי שפה ולכל מי שהיה פה, מהתחלה, לא מהתחלה, עם תגובות, בלי, הרבה, מעט, כל אחד בקצב שלו. ולא מתאים כאן תחרויות, באמת מה שיפה כאן זה הקומונאליות, אבל בכל זאת  מיוחד לקיטי, שתמיד תמיד כאן מהתחלה ושתרמה לי כל כך הרבה מוטואים יפים.

ויומולדת שמח לכולנו

חוץ ואנשים. וקופסאות

כשלמדתי באוניברסיטה היו כל הזמן אנשים ואנשים ואנשים. כל האהבות והדרמות והכמיהות ואפילו הזדמנויות עבודה, הכל היה שם. ולפעמים הרגשתי אבודה ולפעמים הרגשתי מנוכרת אבל תמיד היו אנשים והייתה גם הדרך הלוך וחזור, לפחות ארבעים דקות באוטובוס דרך כל מיני שכונות בעיר, וגם שם היו אנשים.

וכשלימדתי בבית ספר כל הזמן היו אנשים ואינטראקציה ורגשות וביום שישי בצהריים כשהייתי עוצמת עיניים הייתי ממשיכה לראות את הפנים שלהם מאחורי העפעפיים. והיה לי קשה והיה לי מלחיץ ועליתי המון במשקל ובסוף לא יכולתי יותר. אבל היו אנשים והיו הגנים הציבוריים שליד בית הספר, לשם הלכתי לפעמים עם תלמידים לדבר, והייתה הדרך היפה הביתה שבדרך כלל עשיתי אותה ברגל (אבל לא בהנאה, עם תיק כבד על הגב. ובכל זאת - חוץ).

ובשנה שלימדתי בכל מיני מקומות ונסעתי בין לבין הייתי תלושה, ורציתי להשתייך, אבל נשמתי את אוויר החוץ.

ברוב התקופות האלה לא חשבתי לחפש אנשים בתוך קופסה.

והקופסה הביאה לחיי אנשים מדהימים, שרחוקים ממני גיאוגרפית אבל קרובים אליי נפשית ולא הייתי מכירה אותם אחרת (למרות שהכי קרובה לזה הייתה האוניברסיטה).

כשמצליחים סוף סוף להיפגש, כמו באייקונים למשל, וכל האנשים האלה מסביב ונמצאים למשל בחצר היפה של סינמטק ת"א - זו ממש חוויה מציפה.

אבל בחיי היומיום - קופסאות. וכשיש תינוקת גם המדרגות הרבות הביתה נהיות גורם שמרחיק את החוץ. (ואז מבינים שבית קרוב לקרקע, עם גינה, זה חשוב, אבל כשהוריי עברו לכזה אני הנפתי את נס האורבניות.)

ומצד אחד קשה להכניס אנשים חדשים לחיים, וקשה אפילו לעשות מקום לאלה שישנָם, ומצד שני - כן מצליחים, והידד, ומוטב קצת מאשר לא, לא?

מה יש לי

הרעיון של דרורית אהובתי.

בידיים (ליתר דיוק בזרוע+כתף שמאל):

הילדה הכי מתוקה בעולם, שמדברת ומשהקת. (בינתיים כבר הושכבה במיטתה ונתנה חיוך מתוק.)

באוטו:

עגלה בבגאז'

כיסא בטיחות במושב האחורי

דיסק של בילי ג'ואל

דיסק MP3ים שמורכב מכל מיני שירים ששלחו לי במייל

דיסק סקיצות של רילי

הבנות נחמה (או שהן כבר בבית?)

בחדר השינה:

במיטה - חתולה חורשת מזימות

המון שקיות כביסה

סל כביסה שלא הוצאתי בזמן מהמייבש והתקמטה

שקית בגדים שכבר קטנים על הדרי

מגירה שלמה מסודרת למשעי של בגדים שכנראה רובם כבר קטנים על הדרי

שקית בגדים בגודל הנכון מסבתא

ספרים שעוד לא פתחתי - החדש של רוביק רוזנטל ואחרים

ספרים שאני לא מתקדמת בהם - הנרי מילר ובוריס ויאן

דיסקים מרגיעים - ג'יימס טיילור וקרלי סיימון וקרול קינג

בפלאפון:

שני סמ"סים יפים מחזי שנעלתי

במייל:

הרבה עדכונים שעוד לא נכנסתי אליהם, כמה מיילים ותגובות שעוד לא עניתי עליהם, והתכתבויות שלמות שכנראה לא יימחקו. מכירים עוד מישהו ש-78 אחוז מהג'ימייל שלו מלא?

בטיוטות:

פוסט יומולדת 3 לבלוג

בגוף:

כאב גרון

כאב ראש וקצת סחרחורת

עיניים שורפות

כאב עורף

כאב גב

כאבי שרירים בזרוע שמאל מהאחיזה

בראש/בלב:

באסה מכל הקוועץ' שתואר לעיל וחשש לא רציונלי שזה אף פעם לא יעבור

חששות מהחזרה לעבודה ורצון קמאי להיות עם הדרי כ-ל הזמן

געגוע בבתאחתי רומנטי לימי הקמת הקומונה

רעיון לסצנה באחד משני הסיפורים שאני עובדת עליהם

דאגה לבריאותם של בני משפחה

קול רציונלי שמרגיע

שירים חדשים ושאלות בוקר

הכי חשוב: שתקראו את השיר החדש שלי, דרקולה.

ואם אתם פנויים לעוד, אז עוד שיר די חדש: גדולה, קטנה.

וחוץ מזה נזכרתי פתאום בשיעורי העברית שהייתי מלמדת, ואיך תמיד בבוקר, כדי לתרגל את אוצר המילים, הייתי שואלת מה נשמע (הכנתי להם טבלה כזו של תשובות מ"מצוין" ועד "על הפנים" עם אילוסטרציות), ומתי קמתם, ומה אכלתם ושתיתם, ומה אתם אוהבים ומה אתם שונאים, ועכשיו תשאלו אחד את השני (טוב, "עכשיו אתם שואלים", כי הם עוד לא למדו עתיד ).

וחשבתי שיש בשאלות האלה משהו מאוד אנושי ומנחם.

אז מה נשמע? מתי קמתם? מה אכלתם..?