הבור שלי

היום החלטתי לחפור את הבור. מזג האוויר היה נעים בצורה יוצאת-דופן, וחשבתי שיהיה חבל לבזבז אותו. נועה סיפרה לי שכשהיא יצאה עם בנים אחרים ולא היה לה מה להגיד, היא הייתה אומרת: "נעים בחוץ", אפילו כשלא היה נעים. שאלתי אותה למה היא אף פעם לא אמרה לי את זה, והיא ענתה שאני אמתי מדי בשביל זה. בדיעבד, זה היה חסר לי. לפעמים היא הייתה שותקת ומביטה בי, והרגשתי שהיא רוצה לשקר ומפחדת. אף פעם לא רציתי שהיא תפחד. לפני שנתיים נסעתי לדייט עם איזו מאי אחת מכפר סבא. נסעתי שעה וחצי באוטובוס שכמעט אחרתי אליו. כל הדרך ניסיתי לקרוא ולא הצלחתי. כשירדתי מהאוטובוס הלכתי לכיוון הלא נכון, ובמשך חצי שעה חיפשתי את בית הקפה: "המדרחוב". היא כבר הייתה שם. היה לי קצת לא נעים שככה היא הייתה צריכה לחכות לי, ומצד שני היה לי נעים מאוד. "מאי?" גמגמתי, והיא הביטה בי בחצי חיוך שאומר: "לצערי." אני זוכר שהיו לה עיניים מאוד יפות. כשהייתי קטן פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים. בגיל מאוחר יותר קראתי שאם אתה מסתכל למישהו בעיניים יותר משש שניות זה אומר שאתה רוצה לשכב איתו או לרצוח אותו. לפחות זה עזר לי להבין שאין לי תסביך אדיפוס. אבל העיניים של מאי לא כל כך הפחידו אותי, והן אפילו היו קצת מרגיעות. שקעתי בהן זמן ממושך עד שלא שמתי לב אפילו להשתקפות שלי. היא בטח חשבה שאני רוצה לשכב איתה או לרצוח אותה; אבל אני רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שאנחנו נשאר אנחנו ובכל-זאת יהיה בסדר, ורציתי שהיא תגיד לי בדיוק אותו דבר, ואז היא תחייך אלי חיוך שלם ואולי אפילו נתנשק. אחרי כמה דקות מעיקות של שתיקות ובהיות חסרות פשר היא אמרה לי שאני מפחיד אותה. "למה?", שאלתי. היא השפילה מבטה לרגע, קצת מתחרטת על הפליטה, ואז השיבה בהגייה מקוטעת: "אני... לא יודעת. אתה... אתה פשוט מפחיד. אולי... אני לא... אתה מזכיר לי דברים שאני רוצה לשכוח... אולי לא. אני באמת... אני לא... לא יודעת." אני התנצלתי, והיא הבטיחה שהיא תכתוב לי ברגע שהיא תגלה מה היה בי כל כך מפחיד. עד היום היא לא כתבה. אני לא חושב שבאמת ציפיתי שהיא תכתוב. אבל רציתי. אפילו שתכתוב סתם, שהיא באמת לא יודעת, שהיא סתם הייתה בתקופה קשה. לא שמעתי ממנה מאז. בדרך חזרה לאוטובוס טיילתי קצת בכפר סבא. אני חושב שעד שנסעתי לדייט הזה לא באמת האמנתי שמדובר בעיר. תמיד דמיינתי את כפר סבא כמו דשא אינסופי עם בקתות קטנות וחומות; אחד מהמקומות האלה שנוח לרצות לברוח אליהם. בשיטוטים שלי נתקלתי במין סמטה קטנה ומלאת גרפיטי. על הקירות היו בעיקר כיתובי ענק של שמות. היה שם גם "מאי" אחד. אולי זו אותה ה"מאי" שעשתה את זה. מתאים לה להיות מסוג האנשים שצריכים את השם שלהם על הקיר. חשבתי לעצמי שלא מגיע לשם שלי להופיע על קיר, וכל הכבוד להם שהם ככה אוהבים את עצמם. אבל אז גם חשבתי שבטח מאי אוהבת את עצמה. אחר כך כשכבר הייתה נועה דמיינתי איך היא תכעס כשהיא תראה פתאום מכתב ממאי. זה יהיה שקר אם אומר שלא רציתי שנועה תכעס. בסופו של דבר היא לא כעסה. אף פעם. אפילו לא ביום שגרמתי לה לשכב אתי שוב אף על פי שכבר נפרדנו.

אבל חוץ ממזג האוויר, אני כבר הרבה מאוד זמן מפנטז על הבור. נועה תמיד הייתה אומרת שבסוף אני אטבע בפנטזיות שלי. אני חושב שהיא הייתה מאוכזבת שאף פעם לא פינטזתי עליה כשאוננתי. ניסיתי להסביר לה שזה שאני מפנטז על אחרות זה סתם מתוך הרגל, ושאני לא צריך לפנטז עליה כי יש לי אותה. היא אמרה לי שהיא לא כועסת, סתם קצת מאוכזבת. אולי אם הייתי מספר לה שאני מפנטז על מאי ושאני עדיין מחכה למכתב ממנה היא הייתה כועסת. היא יודעת שמכתב זה הרבה יותר מסקס. בגלל זה היא לא כעסה עלי כשנפרדתי ממנה במכתב. שנינו הרגשנו שהמכתב הזה הוא הדבר האינטימי ביותר שידענו. כבר במכתב כתבתי לה שאני מתכנן לחפור את הבור. אני חושב שהיא לא האמינה. באמת היו לה סיבות לא להאמין, אבל עובדה שהיום החלטתי לחפור את הבור. לא מצאתי בבית את אז קניתי אחד חדש. רציתי לחפור אותו בגינה, קרוב לבית, אבל אמא שלי הייתה כל היום בבית ופחדתי שהיא תכעס עלי. כשנועה בגדה בי אני שאלתי אותה למה אנשים עושים את זה, והיא אמרה לי שההורים שלהם לא מספיק אוהבים אותם והם מנסים למלא את עצמם בדברים אחרים. "הם לא יצליחו, זה לא עובד ככה, זה כמו לאכול כשאתה צמא." אמרתי לה, והיא צחקה ואמרה שיש לי מזל שהיא אוהבת אותי, אחרת הייתי גם צמא וגם שמן. אני אמרתי את זה לנועה והיא אמרה לי שזה בולשיט, כי ההורים שלה אהבו אותה מאוד. "אתה חייב להפסיק להפוך את החיים למתמטיקה. זה מה שאני שונאת בך." היא אמרה ברכות, ואני חיבקתי אותה חזק. אחר-כך חלמתי על מאי. שכבנו על הגב בתוך דשא אינסופי ושאלתי אותה אם ההורים שלה אהבו אותה. היא אמרה לי שהיא לא יודעת. "אבל ההורים שלי אהבו אותי", אמרתי, "ובכל זאת אני ריק". היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שזה בסדר, כי כולנו בורות, וזה בכלל לא קשור להורים. אני חושב שאז היא נישקה אותי, ואולי אפילו שכבנו, אבל זה רק כי הרגשנו שלמים.

מעין.