הבלוג של חה"כ פרופ' אריה אלדד |
| 3/2006
שמח ומבדח
זה התחיל בטלפון שגרתי שאמר לי כי אחד מערוצי הטלוויזיה המובילים רוצה לקבל תמונות ילדות שלי מפורים. עם תחפושת. שלחתי להם משהו והם חזרו אלי וטענו שהתמונות שלי מהגג של המצודה בשא-נור כשאני מחופש לקאובוי לא יכולות להיכנס לכתבה שלהם כי כולם יודעים שזה היה הרבה יותר קרוב לתשעה באב מאשר לפורים. תשלח משהו אחר . גם התמונות שלי מעמונה כשאני לובש ששה אנשי יס"מ נפסלו בנימוק דומה.
אבל מה לעשות? תמונות הילדות שלי מפורים לא ייכנסו למסך טלוויזיה ביתי רגיל. אולי פלסמה ענקית תצליח אבל רק המאיון העליון יוכל להרשות לעצמי לצפות בסרט הקשה הזה ואנחנו לא רוצים להיראות מנותקים מהעם.
כל כך למה?
בגלל הקונסטרוקציה.
שלוש שנים ברציפות התעקשה אמי מנוחתה עדן לעצב אותי בדמות גמד על פטרייה. זה לא מסובך כמו שזה נשמע. נוטלים חישוק מתכת מאלו ששימשו בשנות הששים ליציקת הצינורות של המוביל הארצי, פורשים עליו שלמת בטון ומלט מאלו ששימשו להסוואת הכור בדימונה בתור מפעל טקסטיל, מותירים במרכזה של הכיפה חור עגול המאפשר כליאה בתנאי צינוק לילד בן עשר , מהחורים ששימשו בראשית שנות החמישים לתקוע בהם את העולים החדשים עד שיבנו להם שיכונים , למתני הילד מצמידים זוג מגפי רפתנים מגומי מהסוג ששימש את הרפתניות , על ראש הילד ( והילד הזה הוא אני) חובשים כובע של גמד ושולחים אותו לתחרות תחפושות.
ואל תהא קלה בעיניכם מלה זו, שולחים. הרי לא נברא עוד הילד המסוגל לשנע בכוחות עצמו את הקונסטרוקציה הזו כשאינו מצויד ברישיון להובלת קרקס בשטח בנוי. המשאיות שהיו מסוגלות למבצע כזה רובן נשרפו בידי הפורעים הערבים ימ"ש בשער הגיא, בשיירות לירושלים, ואלו מהן שלא נגנבו בימינו בידי שודדי המתכות עדיין תקועות שם ומחכות לשירותי הגרר שהן מנויות עליו במסגרת המבצע "גרש את הבריטים – הגרר עלינו". ולפיכך לא קל היה באותם ימים להשיג משאית מהבית לבית הספר. אבל לאמא שלי היו קשרים בעירייה , ועובדי התברואה הכירו לה טובה על כך ששנים רבות כמעט לא הטריחה אותם ( הקרש של האסלה כמעט חדש, חבל לזרוק). ולפיכך המשאית הריחנית הגיעה בזמן והעמיסה אותי, אבל זו הייתה רק המשוכה הראשונה.
כאן המקום לספר שמעולם לא זכיתי בתחרות תחפושות. ולא משום שכולם זיהו אותי בקלות ואמרו זה שוב אריה בתחפושת מהשנה שעברה, אלא משום שמטעמים טכניים לא הצלחתי להיכנס לשום מתקן ציבורי המשמש להתכנסות בני אדם מעת לעת בגלל הרוחב המצומצם והמצער של שערי המתקנים הללו. הביקורת הנוכחית שלי על המערכת השיפוטית בישראל נולדה כנראה באותם ימים בהם סרבו שופטי התחרות לצאת מהאולם ולשפוט אותי ברחוב. התירוץ העלוב שבו נעזרו השופטים כדי להסוות את עצלנותם הסתמך על סעיף 17ב' הידוע לשמצה בתקנון תחרויות התחפושות האומר: "על המתמודד להתייצב לתחרות. צילום של מצדה והכתובת – התחפשתי למצדה – לא יכול להיחשב כתחפושת לצרכי תחרות זו".
ולא שלא צילמו אותי לדיראון עולם כשאני נתון בתחפושת המשעשעת. צילומי התקריב לוקים בפגם מסוים, כיון שלא נבראה באותם ימים עדשה-רחבת- זווית במידה הראויה לקלוט אותי ואת כל הקונסטרוקציה בתמונה אחת. באותם צילומים שבוצעו מטווח גדול שאפשר מבט כולל על התופעה ניתן לזהות במטושטש מבנה כיפתי, זוג רגליים קורסות תחת העומס ודמות מעונה של ילד הנושא תפילה לאמור: מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?
באותם ימים אפלים עוד לא נולדה המועצה לשלום הילד. ילדים בדמות תיבות דואר מנדטוריות, לוחות מודעות עגולים, קיוסקים, שפופרות ענק של ולווטה והטיל הידוע "שביט 2" תעו ברחובות העיר כצאן בלי יצחק קדמן.והאמת – למה להפליק לילד שלא הכין שיעורים בגיאוגרפיה? מתרים בו פעם, פעמיים – ובשלישית מחפשים אותו בפורים לגשר הירקון, ובשנה הבאה, אם לא יפנים, וישתפר, הוא יהיה אגם החולה.
אז לא שלחתי תמונה מפורים לטלוויזיה. מה אתם הייתם עושים במקומי? שולחים?
אריה אלדד
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אריה אלדד