לחוצה כהרגלי

בסבבים הקודמים (בדקתי עכשיו) הוספנו צטרוטייד (חומר המונע ביוץ) כבר ביום התשיעי-עשירי.

הפעם הביקורת הבאה היא אחרי הזריקה ה11.

כרגיל אני חוששת מביוץ מוקדם, הפעמיים בהם עברתי את זה עשו לי טראומה רצינית.

אני יודעת שאין שום דרך להרגיע אותי (מלבד לעשות סקס כל יום ואז אם היה ביוץ לקוות שאולי בכ"ז לא זרקנו סבב לפח) אז אני לא מצפה שתנסו.

(מה שכן, אם מישהי לא מבינה מושג - תשאלו חופשי!)

במסגרת הפינוק, שוב גננות, אני ממש נהנית להנדס את הגינה ולשתול, מי היה מאמין...

הגוף בוגד בי שוב

זו לפחות התחושה עם אי הגעת המחזור למרות ההורמונים.

פעם אחת אני מגיעה בדיוק חודש אחרי לסבב החדש והגוף מחליט שלא מתאים לו.

הניכור הזה מהגוף, לא, תנו לי לנסח שוב, התחושה הקפקאית שהיא לא כלפי משהו חיצוני לי אלא כלפי הגוף שלי, עצמי ובשרי, היא פשוט מזעזעת כל פעם מחדש.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי אבל זה לא פשוט, רוב הנשים יודעות פחות או יותר מתי צפוי המחזור שלהן להגיע ויודעות להיזהר סביב הימים האלה, אני חוויתי לא מעט שנים בחוסר ידיעה טוטאלית, כל יום היה יכול לבוא המחזור, תמיד תמיד תמיד היה צריך להיות איתי זוג תחתונים ספייר ותחבושות / טמפונים, כי אי אפשר היה לדעת איפה הוא יתפוס.

אח"כ עברתי לגלולות והתרגלתי בתענוג לנוחות שבידיעה מתי אין מצב שהמחזור יבוא ולקיחת טמפונים / תחבושות רק בימים שבהם הוא הגיע, יש שליטה מאוד חזקה בלקיחת גלולות כי גם הכל מסודר כמו שאת רוצה ולפי הגלולות שאת לוקחת וגם ישנה שליטה על הפריון.

ועכשיו אני כבר שנתיים שוב בחוסר הידיעה וזה די מחרפן, אני כבר מיום שישי מסתובבת עם בית מרקחת בתיק כי המחזור יכול להגיע כל רגע, ועושה רושם שהוא בכלל לא מתכוון להופיע, לא ברור גם למה.

הבעל שלי מנסה להילחם בתחושת חוסר האונים שלי באמירה שלקיחת ההורמונים השונים ואילוץ הגוף לבייץ או לדמם הם הדרך שלי לתקשר עם הגוף ולהכריח אותו ולא להיכנע לו, אבל הנה, הפעם גם לקיחת ההורמונים לא גרמה לגוף שלי לעשות את מה שהוא אמור.

אני לא יודעת אם אני ברורה.

כשאישה רוצה להזיז יד היא באופן כמעט לא מודע מפעילה את השרירים ומזיזה את היד.

כשאישה רוצה לעצור את הנשימה (נניח כשצוללים בבריכה) היא מחזיקה את שרירי הראות (או מה שזה רק יהיה) ועוצרת את הנשימה.

כשאישה נורמלית רוצה להרות היא פשוט מפסיקה את אמצעי המניעה ומתחילה לקיים הרבה סקס, במוקדם או במאוחר זה יקרה לרובן.

כשאישה פוליציסטית רוצה להרות היא לוקחת איקקלומין וגלוקומין ואוביטרל, אם זה לא מספיק היא מוסיפה הזרעות, לא מספיק - מוסיפה זריקות, אבל השפעת ההורמונים ולא משנה מה טיבם היא שהגוף שלה מוכרח לבייץ ויש לה הזדמנות להרות ובמוקדם או במאוחר היא גם תצליח.

אבל כשמיב רוצה להרות לא מספיק שהיא לוקחת את מה שהאחרות לוקחות, הגוף שלה צריך להתמרד, לבייץ לפני הזמן, לא להביא מחזור למרות הכדורים, לעשות הכל שלא לפי הספר.

מתסכל אותי מאוד שאני לא יכולה לשלוט על הגוף שלי בכלל, אפילו האמצעים הרגילים של הכרחת הגוף נכשלים אצלי, כאילו הוא יושב לו איפשהו וצוחק עליי וצוחק וצוחק וצוחק.

סיכום סבב

13 זריקות במינון הנמוך ביותר האפשרי.

5 בדיקות דם

4 אולטראסאונדים.

ביום ראשון הזקיק היה בגודל 13, שזה התחלה של צמיחה וגדילה (הם צריכים לעבור את גודל 20 כדי לבייץ), המשכנו במינון הכי נמוך וחזרתי ביום שלישי, לכאורה הוא היה אמור להיות מקסימום של המקסימום בגודל 18 (כשהם לקראת הסוף הם עולים בעד 2.5 ליום), אבל בדיקות הדם הראו שהביוץ כבר היה, עבר.

ביוץ מוקדם, ככה זה נקרא, וזה קורה ב20% מהמקרים, איכשהו אצלי זה קרה (נכון לעכשיו) ב66.6666% מהסבבים.

ביוץ כזה מניב ביציות דפוקות, לרוב, ולא פעם בעיות ברירית הרחם, מחזור כואב והיסטרי, ציסטות כואבות, כאבים ומה לא.

בפעם הקודמת זה היה יותר קיצוני (בייצתי אחרי זריקה או שתיים) והביא לאשפוזי (באבחון לקוי - חשבו שזו דלקת אגן), אני מקווה שהפעם זה לא יתקרב לאותו המצב.

מה שבטוח זה שהסיכוי להרות כשהביוץ כבר עבר הוא נמוך יותר, ושלא היה טעם לעשות הזרעה, שזה היה התכנון לסבב הזה, ושאין הרבה סיכוי שעוד שבועיים אבשר לכם שנקלטתי, ושהמחזור יהיה כואב, מאוד כואב (באחרון, שהיה אחרי סבב רגיל ותקין, הייתי בבית יומיים עם כאבים).

אני לא יודעת אם אני אהיה חייבת כבר לעשות את צילום הרחם מכיוון שהרופא מחייב אחרי שני סבבים תקינים, ועוד לא היו לי שניים תקינים.

אני כן יודעת שהסבב הבא יכיל יותר חומרים, כלומר מלבד חומרים מבשילי ביצית הוא יכיל גם חומרים מעכבי ביוץ כדי למנוע מצב של ביוץ טרם-עת.

וזהו, הרבה כוח וחשק לדבר על זה אין לי, רק חבל שבשבת, ראשון ושני, שבכל אחד מהם היה תכנון לסקס, התוכניות לא יצאו לפועל, אם הן היו יוצאות לפועל היה לי סיכוי לא רע.

אין לי כח לפרט, אז רק עיקרי הדברים

פספסנו את הביוץ

רוב הסיכויים שהסבב הזה ייגמר בלי הריון עקב ביוץ מוקדם

נדע בוודאות עוד שבועיים אבל הסטטיסטיקה לרעתינו.

הסבב הבא יהיה יותר מורכב כדי למנוע מסיוט כזה להתרחש שוב.

10 חורים בבטן, 6 ביד

התוצאות עולות, לאט אך בעקביות

אז ממשיכים

באותו מינון

לחזור ביום רביעי

זה על קצה המזלג

לו היה לי הזמן

הייתי מספרת לכם איך ניסיתי להגיע בחצי מזמן הנסיעה הרגיל

מהאוניברסיטה לתור לאולטראסאונד

איך פספסתי, כמה לא מפתיע

איך רופא אחר עשה לי אולטראסאונד

וכמה נוראי הוא היה

אבל העיקר שיש תזוזה

לכיוון החיובי

ושצריך להיות סבלניים

עדיף ככה על פני תגובת יתר נוספת