המגיפה נמשכת ורק אני לא נדבקתי

לי יש שלילי

למישהי שעובדת איתי, לעומת זאת, יש עובר בחודש רביעי

חשבנו, האמת, אבל בעקרון רופאים אוסרים עליה להיכנס להריון אז חשבנו שזו סתם השמנה, ובחילות וכאלה.

מסתבר שהיא בכל זאת לוקחת שוב את הסיכון.

ורק אני נותרת מאחור.

2 ביד, 6 בבטן (השביעי בעוד כשעה)

מחר ביקורת.

היום סיפרתי למישהי מהעבודה, דווקא לא מישהי שאני מאוד קרובה אליה, או מישהי שיכולה להבין, אני אפילו לא בטוחה שיש לה בכלל חבר, גם התגובות שלה קצת עצבנו אותי ("אוי, איזה יופי שאתם מנסים, מזל טוב", החלק היחיד שהיא אמרה לי עליו "אוי, תנחומיי" הוא על א"ס וגינלי, אבל באופן אישי אני כבר ממש אדישה אליו). אבל השבוע אני עובדת צמוד אליה ואני לא יכולה ממש להיעלם לה גם בראשון וגם מחר, להגיע בשניהם מאוחר ולהבריז מוקדם בלי לגרום לה לחשוב כל מיני מחשבות, ואני לא רוצה להדאיג אנשים בכלל, ואותה בפרט (בשנה האחרונה היא התייתמה, סרטן) ומצד שני לא רוצה שתחשוב שאני בהריון, הבוסית (שיודעת כבר זמן מה) אמרה שלמיטב ידיעתה הבחורה שומרת סוד, אז גיליתי לה, אני מאמינה שהיא באמת תשתוק וככה יותר קל לי להבריז מחר (העבודה שלי היא כזו שאם אחת מבריזה השניה צריכה להישאר או להקדים כדי לחפות עליה, כי מישהו תמיד צריך להיות במקום ולרוב אנחנו מתחלקות כך שאחת פותחת והשניה סוגרת, בימים שיש לי בדיקות היא צריכה גם לפתוח וגם לסגור), אבל מוזר לי לספר למישהי לא קרובה אליי...

אם כבר חבילות ותהיות

היינו עכשיו באזכרה לילדה שמתה מוות בעריסה בגיל 3.5 חודשים.

להורים יש עוד ילדה, משגעת, שהיא בערך הנחמה היחידה שלהם בכל השנה שעברה, אך כאבם ניכר בעיניהם.

על הקבר אמרה האמא שכל השנה היתה שברון לב אחד גדול ושהם רוצים להאמין שהם הצליחו להסוות זאת.

תנחומיי.

מי יתן ואיש לא ידע עוד צער שכזה.

מה עדיף?

אתמול ביקרתי חברה.

היא צעירה ממני בערך בשנה, נשואה שנה וחצי, הבעל שלה ושלי גדלו יחד עם מימי הגן אבל הם לא מאוד מאוד קרובים, עד לפני חצי שנה גרנו ממש קרוב אליהם אבל עברנו דירה, מצד שני נשארנו באותו היישוב אז עדיין אנחנו גרים לא רחוק.

בקיצור, זה ההריון השני שלה, בהריון הראשון התינוק שלהם היה בעל מום נוראי, כל החלקים הפנימיים של הקיבה שלו היו בחוץ, משהו שקורה אחת לאלפיים לידות, יש כל מיני רמות של הבעיה הזו ובמקרה שלהם זה היה חסר תקנה - הוא היה נולד מת או מת תוך שנים ספורות ובייסורים, אז הם בחרו להפיל אותו.

למזלם זה התגלה בשלב מאוד ראשוני כך שהיא עברה גרידה.

4 חודשים אחרי היא נכנסה שוב להריון (היא בחורה מאוד מאוד פוריה, בכל פעם לקח לה פחות מחודשיים להרות ובעבר קינאתי בה על זה, זו גם הסיבה העיקרית לכך שהיא לא יודעת מה אני עוברת, זה והעובדה שקשה לה לא לחלוק מידע) בהתחלה הכל הלך טוב והעוברית שלהם הלכה וגדלה, ואז באחת הבדיקות הבחינו שהחלק הימני והשמאלי של המוח שלה שונים בגודלם, במידה שאולי מצביעה על פיגור.

אז השבוע היא עשתה מי שפיר, כדי שיוכלו להגיד בוודאות אם יש ומה בדיוק יש, רק בעוד שלושה שבועות יהיו תשובות, בנתיים בכל מיני בדיקות פשוטות יותר אומרים להם כל מיני דברים, החל מהכל בסדר וכלה בתצטרכו להפיל, אז הם לא יכולים לדעת כלום עד שמי השפיר יגיעו.

עד כמה שקשה לי לפעמים נראה לי שהמצב הזה פי כמה וכמה יותר גרוע, להרות כבר פעם שניה ואולי להצטרך שוב להפיל? והפעם זו לא תהיה גרידה אלא לידה של ממש (היא כבר בחודש שישי או שביעי), להסתובב שלושה שבועות עם עוברית בבטן בלי לדעת אם היא תישאר שם ותיוולד לילדה מקסימה או תומת, זה ממש סיוט!