הביקור אצל ד"ר רבל, מומחה הפוליצסטיות

שצעק עליי שאני לא פוליציסטית, יש לי שחלות פוליציסטיות ולא צריך להזדהות עד כדי כך...

לא היה לי אפילו US אבל הוא אמר שהוא לא צריך אחד כדי לדעת בוודאות שאני פוליציסטית. הוא מודאג מהכולסטרול שלי (בבדיקות האחרונות 224, הכי נמוך שהיה לי אי פעם!) והזכיר ברבע משפט את הסכנות העתידיות של הפוליציסטיות (סכרת, מחלות לב, שומנים בדם וכדומה, ידעתי על הכל). שאלתי אותו אם להגדיל את מינון הגלוקומין (מאחד ביום לשניים כי הרבה פוליצסטיות מספרות באינטרנט שנתנו להן שניים ביום) והוא אמר לי להפסיק לגמרי לקחת כי אין בזה טעם, הוא אמר "בIVF בשנת 2008 אין סיבה שתמשיכי לקחת" אז שאלתי "וזה עוזר להרזיה או שזו אשליה עצמית?" והוא ענה תשובה מאוד מוזרה "זה מפחית תאבון כי זה עושה בחילה", לי זה לא עושה בחילה כלל אבל אני כן לוקחת ומרגישה שבזכות זה הדיאטות מצליחות לי, ועכשיו אני לא יודעת אם להמשיך או להפסיק (מפחדת להפסיק ולראות שאני לא מצליחה לרזות, לפי מה שהוא אמר אני חייבת להיות 9 קילו פחות כדי שאצליח). הוא אמר לעשות היסטרוסקופיה (אמר שאחרי שני כשלונות IVF הוא שולח לבדיקה הזו), להרזות, לעשות ספורט (יש לי דלקת בגיד בכף הרגל וזה התירוץ שלי לאי עשיית ספורט אבל אני מודעת לכך שזו באמת בעיה), להגביר מינון של פיורגון בסבב הבא (להכפיל ממה שלקחתי בסבב האחרון) ולבייץ לא עם אוביטרל אלא עם דקא. הוא מדבר על להתחיל במינון של 200! (בפעם האחרונה התחלנו ב100) וזה מאוד מלחיץ כי כבר היו לי שני ביוצים מוקדמים וגם סבב מבוטל מתגובת יתר, כמו הרופא שלי גם הוא לא מתרגש מהסיכונים האלה... בטח, זה לא הגוף שלהם והתקוות שלהם שיתנפצו, הוא אומר להוסיף צטרוטייד ביום ה6 לסטימולציה (למרות שבעיניו גם בזקיק מוביל 14 זה בסדר) אבל כבר בייצתי בעבר במינון פחות בהרבה ביום ה2 לסטימולציה (בפעם הראשונה) ובזקיק 13 (בפעם השניה) וזה עוד אחד מאותם הדברים שאם קרו לך כבר הם מעלים את הסיכון (כלומר בקבוצת הסיכון לביוץ מוקדם נמצאות נשים שכבר בייצו מוקדם). האמת שמאז הכשלון האחרון לא חזרתי ליחידה בה אני מטופלת, אני אזמין תור לתחילת אוגוסט ואז אשמע קודם כל איזה מההמלצות שלהם תואמות את שלו, ורק אח"כ אשאל על הדברים שהוא הציע. בעבר שקלתי 68 (אחרי דיאטה) וזה לא עזר להצלחה בכלל... הוא מדבר על 64, אני אשתדל אבל זה עלול לקחת זמן ואין לי מספיק זמן, דיאטה עד 64 יכולה לקחת חצי שנה כמו כלום כי עכשיו אני 73, ואין לי חצי שנה לבזבז על דיאטה בלבד. שאלתי אותו על בדיקות של הומוציסטיאין (בטח כתבתי לא נכון) והוא אמר שבקופה יכולים לשלוח אותי לזה ושרצוי לבדוק. הוא אמר שהזקיקים הריקים בשאיבה האחרונה (10 זקיקים, 3 ביציות) יכולים להיות קשורים לפוליציסטיות, אבל לא הרחיב בנושא. בעקרון די התאכזבתי, כי לא היה לו משהו משמעותי לומר (על המשקל שמעתי כבר בפגישה הראשונה שלי עם רופא הפוריות לפני שלוש שנים בול, והמינונים של הפיורגון היו נמוכים מתוך בחירה שלי ולא של הרופאים), חשבתי שהוא ישלח אותי לאבחנה המבדלת של CAH ויתן לי גם בדיקות להומוציסטיאין אבל הוא לא הזכיר בכלל את CAH ושלח אותי לעשות את השניות בקופה. הוא אמר שאני אהיה אמא, שזו באמת בעיה קלה, הוא לא סופר בכלל את כל מה שעברתי עד ההפריות ומבחינתו שני כשלונות בהפריות (במיוחד שכל פעם היה רק עובר אחד) זה לא רציני, לא סיבה לחפש תשובה אחרת. מצד שני כן קיבלתי חיזוק לדרך שהיחידה שלי עובדת בה, וזה גם חשוב, לשמוע מרופא שונה לגמרי שהוא היה נוקט באותם האמצעים (הוא אמר "אם היית אומרת לי שעשית פרוטוקולים ארוכים הייתי מפנה אותך לקצרים אבל מכיוון שעשית קצרים פשוט תעלי מינון"), זה מעודד שאני בטוח בידיים הנכונות. בקיצור, היה שווה קפיצה (ושעה וחצי המתנה לתור) אבל לא שווה לחזור אליו, לפחות לא לי.

דברים לעשות

- לקבוע תור לדיאטנית, אי אפשר להמשיך להזניח את זה, במיוחד כאשר זה קשור ישירות לבעיית הפוריות וגם שרע לי עם עצמי כשמנה כ"כ.

- להגיע לאוטו שבמוסך כדי לקחת ממנו את החפצים האישיים וכן את ניירות הביטוח כדי לבטל אותו (האוטו שלנו מת ).

- ביום רביעי להגיע למנהל של המקום ההוא בברזילי כדי להתלונן על הדבר ההוא שהיה אמור לסייע לדלקת בגיד כף הרגל והתפנצ'ר אחרי ארבעה ימים.

- כביסה, כביסה ושוב כביסה.

- לשטוף כלים וגם ת'בית.

- לקחת הערב את כדור הדופסטון האחרון.

- לחכות בסבלנות למחזור.

- לנוח מספיק, כי אני כל הזמן על סף התמוטטות.

- להתייעץ עם א. לגבי התכנון שרץ לי בראש כבר חודש.

- ללמוד כבר להרפות ולתת לחצי לנהל את עצמו ואת נסיעותיו בלי שאשתלט ואמנע ממנו לקחת אחריות.

על קו הזינוק

ביום שישי, שבוע ויום לאחר שנשלח, הגיע האישור!

אז ביום שישי הבעל עלה למרפאה עם המרשמים הרבים שקיבלנו (7 דברים שונים) ובקרוב, אני מקווה, יגיע ההורמון הדרוש להתחלה ונתחיל כבר.

ההתחלה, כרגיל, היא בהבאת המחזור ע"י הורמון שמחקה פרוגסטרון (הפעם לא דופסטון אבל אני לא זוכרת את השם ובכל מקרה זה אמור להיות משהו מקביל).

בנתיים אני מתחילה לקלוט מה אני הולכת לעשות לעצמי - גם כמות הורמונים גדולה פי כמה (כשברקע החשש מצד אחד למיעוט ביציות ומצד שני לביוץ מוקדם או תגובת יתר) וגם הרדמה מלאה על סיכוניה השונים - ונכנסת ללחץ!

חוצמזה אנחנו סוףסוף פועלים במרץ להשלמת כל הדרוש על מנת שנוכל לשלוח את טפסי האימוץ, למקרה שלא נצליח בהפריות (אני גם לא יודעת כמה כוחות יש לי בשביל לעשות עוד הפריה ועוד הפריה, נעשה אחת ונראה מה הלאה...).

ובנוסף גיליתי שיש עוד מישהי (במקום הקטנטן שאני גרה בו) שעוברת עכשיו טיפולים (אני כבר יודעת על כמה וכמה פה שעברו בעבר ועם אחת אני מדברת המון על הנושא, היא מאוד מסייעת), זו מישהי שפעם היינו די מיודדות ואיכשהו התרחקנו (היתה לריחוק סיבה אבל לספר אותה פה יכול להיות מגלה מידי מיהי אותה אחת אז אוותר על כך) ובאיזה הקשר היא שאלה אותי אם התחלנו לחשוב על משפחה ופשוט סיפרתי לה שאנחנו כבר כמה שנים בטיפולים ואז היא סיפרה שהם התחילו גם לאחרונה בטיפולים, ואז כמובן שהיתה לנו שיחה די ארוכה בנושא.

זה נחמד שיש לצידך מישהי שגם באותה צרה, במיוחד כשמדובר במישהי שגם ככה את מחבבת.

חוצמזה נראה לי שלא כתבתי פה אבל נולדה לנו אחיינית חדשה ומהממת, מה שמביא אותנו למניין 3 אחיינים ו3 אחייניות!

חיי הנישואים שלנו הם כמו ים סוער - רגע למעלה ורגע למטה, כרגע הכיוון הוא למעלה ואני מקווה שזה יימשך ככה.

והחלטתי לשוב לדיאטה כי ככה כבר אי אפשר יותר.

ובנימה אופטימית זו אלך לי לעשות כביסה.

איחול

להצליח להעביר גם את הדיאטה לסטטוס של לקיחת השליטה על חיי

אם אצליח איכשהו לעשות שוב את הסוויץ' שבו אני לא חסרת אונים מול שומניי אלא אקטיבית זה יעבוד פלאים, כלומר זה מה שקרה בפעם הקודמת.

היום אומנם עשיתי קצת עבודה על אופני הכושר אבל בתמורה גם זללתי עוגת שוקולד, ביג נו נו.

חלק מהבעיתיות בספורט זה שברגע שעוברים הזרעה צריך לנוח לנוח לנוח ואז יוצאים שוב מהקצב

חלק מהבעיה בדיאטה זה שבלי ספורט זה לא הולך לאורך זמן

חלק מהבעיה בהזרעה זה שאחריה יש נטיה לצ'יפור עצמי ואי מניעת דברים, כולל אוכל.

בעיות, אה?

פוף (כמו של בלון שהתפוצץ)

עוד מישהי בהריון

מישהי שאני לא ממש מסמפטת, למעשה אני לא ממש מכירה מישהו שמסמפט אותה (מלבד הגיסה שלי שגם אותה אני לא מסמפטת וגם לגביה ניתן לומר שאני לא מכירה מישהו שממש מכיר אותה ומסמפט אותה, מלבד הבעלים של שתיהן, כנראה).

האישה הזו מפוצצת את הילדה שלה באוכל עד שהאצבעות שלה נראות כמו נקניקיות (זה לא שומן תינוקות חינני ובריא זה ממש חולני) ולה מי שמסדר את העניינים בעולם (יש אחד כזה בכלל?) חושב שמגיע להיות בהריון.

לי לא.

לא ייאמן איך קנאה קטנה ופשוטה יכולה להוציא לי כ"כ הרבה רוח מהמפרשים.

חוצמזה אני מרגישה לא משהו כבר יומיים שכל הזמן האוכל עולה לי אבל אני לא מקיאה, לא פה ולא שם (באידיש זה בטח נשמע יותר טוב רק שאני לא יודעת מספיק אידיש) לא יודעת אם חטפתי משהו או שאני מגיבה בתגובה מוזרה להורמונים שלקחתי (דופסטון כלומר סוג של פרוגסטרון שסינתזו במעבדה), כי זה היה אחרי שסיימתי לקחת אותם ואני גם לא זוכרת שבפעמים הקודמות זה היה ככה.

והיום בנדוד שלי מתחתן ואין לי כח לזה, בטח גם הם ייכנסו להריון לפנינו.

ואני גם מרגישה רע שזה לא תזמון טוב לחתונות.

וגם מפסידה את מסיבת הסיום בעבודה הנוכחית.

וגם השמנתי לאללה ואין לי בת'כלס מה ללבוש.

אני עוד לא יודעת שומדבר בקשר לעבודה, רק שאני לא ממשיכה בזו הנוכחית.

אני חושבת, אבל, שהמקור הראשון לרוח שנעלמה קצת הוא הבעל שלי, קשה להשקיע ולהשקיע ולהשקיע כשאת היחידה שעושה משהו והשני מתבטל ומתעצל.

אני לא זוכרת מי שרה את זה וגם לא את שם השיר, רק שורה אחת מתנגנת לי במוח: "מי יציל את הבית שלי? אולי הכל קורה פה בגללי?"

חייבת לחזור לתנופה שהיתה לי לפני שההזרקות יגיעו, גם ככה זה לא קל אז לפחות להיכנס עם מרץ.