סוד כמוס לפרה ולסוס
(לא, אני לא בהריון, אבל תודו שלמקרא הכותרת בלבד זה עבר לכם בראש...)
 
לא טרחתי לראות את "הסוד" אבל הסבירו לי את העקרון - היקום מביא לך רק את הדברים שאתה מושך אלייך ולכן אתה צריך להזמין דברים שאתה רוצה ולא לחשוב שאתה מפחד מדברים מסויימים כי ככה רק תמשוך אותם.
 
שטויות, אני חושבת, כלומר מעולם לא חשבתי שיהיה לי סרטן, מעולם בכלל לא חשבתי על סרטן, כלומר איזה בן עשרים+ חושב על סרטן אלא אם מישהו קרוב אליו מת מזה? ואף אחד קרוב אליי לא מת מסרטן.
ובכ"ז, בגיל 25 התגלה אצלי סרטן, תפסנו אותו קטן קטן, חיסלנו אותו בשני ניתוחים וללא צורך בכימותרפיה או הקרנות.
 
דווקא אחרי די חששתי ממנו, נראה לי שזה די מובן, בעיקר כשלקחו לי עוד ביופסיות בדיוק 5 שנים אחרי, הייתי בטוחה שהבנזונה יתפוס אותי שוב שניה לפני שאני מוכרזת כבריאה ותקינה, והוא לא הגיע, כנראה שגם הוא לא ראה את הסרט.
 
באותה צורה ממש מעולם לא חששתי מקשיים להרות, איפשהו בהתבגרותי הבנתי שזה לא נורמלי שהמחזור לא סדיר ובפעם הראשונה שעשו לי בדיקת הורמונים חבר שלמד רפואה הסביר לי שיש לי יותר מידי הורמונים של גברים, אחרי כשנתיים שאלתי כבדרך אגב את רופא הנשים והוא אמר שכשארצה אבוא אליו ויהיה בסדר, בביקורת שגרתית לפני החתונה שאלתי את הרופא (זה כבר לא היה אותו אחד כי עברתי דירה) והוא אמר שאקח כמה כדורים ולא יהיו בעיות, אז ככה חשבתי שזה יתנהל, קצת יותר מסובך מהרגיל אבל לא ברמה רצינית, דמיינתי לעצמי משהו כמו לקחת אקמול (טוב, ברור שלא אקמול-אקמול אבל אני מתכוונת שלא עלה בדעתי שלכדורים יש עוד השפעות לוואי מורגשות מעבר לרצויות) ולהמשיך את שאר החיים כרגיל.
 
טוב, מי שפה לא בפעם הראשונה יודע עד כמה זה רחוק מהמציאות...
 
מישהי שעובדת איתי והיה לה סרטן השד התייחסה לאמונות האלה ככה: "קל מאוד לחשוב שהתת מודע יביא לך כל מה שתרצה, עד שאתה עובר משהו רציני בחיים", וזה נכון, מי שחי את החיים הרגילים, גדל, מתחתן, יולד, בריא בהתאם לגילו, עובד, מגדל ילדים וכו' - קל לו לשגות באשליות שיש לו יד וחלק בכך שחייו נמצאים בשגרה מתוקה, רק כשמשהו מתפוצץ לך בפנים אתה מבין עד כמה השליטה שלנו על חיינו קלושה.
 
ואחרי שאמרתי את כל זה תסבירו לי איך יום אחרי שארגנתי שני חדרים בבית וגרמתי לאישי לתלות איזה 10 תמונות סופסוף הגיעו שידות המיטה שאנחנו מחכים להם כ"כ הרבה זמן???
שמור   בטל

אז כחלק מהאקטיביות

הגיע הזמן להפוך את הבית.

לנקות, לסדר, לקרצף.

לסדר מחדש את כל הספריה.

ולא סתם לסדר אלא לשנות לגמרי את ההגיון שעל פיו היא סודרה.

ויש פה גם אלמנט של פינוק כי ככה מתגלים כל הספרים הרבים שעוד מחכים שאקרא אותם, איזה כיף!

לארגן את כל חומרי הלימודים וספרי העיון.

לתלות סוף סוף את כל התמונות שמחכות שנתיים.

נכון שחיכינו איתן בעיקר כדי לראות מה עוד נגדיל (אני חושבת שהתמונה בפוסט הקודם היא ההסבר ההכי טוב למה רוב התמונות בבית הן כאלה שהבעל צילם) אבל אין כסף כרגע אז לא ידוע מתי נגדיל ולכן החלטנו שהגיוני לשים על הקירות לפחות את מה שכבר יש, את מה שכבר הוצא עליו הכסף בעבר.

בנתיים קורצפו הסלון ופינת האוכל

סודרה הספריה

עכשיו הגיע זמן חדר העבודה / לימודים

יאללה, בלגן, כי כבר באו מים עד נפש וכי אין גמדים קטנים שיעשו את זה במקומנו.

תמונה קיצית

בשביל האופטימיות או הרוח החדשה, ליתר דיוק

והקיץ (שאני דווקא ממש לא מסמפטת כעונה אבל ניחא)

וגם בשבילה

Bildungsroman

הקללה בכותרת היא תת ז'אנר של הרומן הגרמני שהיה קיים לפני כמאתיים או שלוש מאות שנה.

בתת ז'אנר זה הגיבור היה חווה מסע פנימי כלשהו שבמהלכו הוא השתחרר מכל אשליותיו ויצא בסופו עצוב יותר, אך גם חכם יותר.

לא ממש הבנתי אם זה שם הז'אנר, הכינוי לגיבור שכזה או שניהם כאחד, וזה לא משנה.

עדכון: ביילע אומרת שזה שם הז'אנר.

יש משהו במסע שכזה שמאוד מזכיר לי גם את פילוסופיית הקיום - קודם תהרוס את כל האשליות שיש לך על החיים ואח"כ תוכל להתחיל לבחור את הדברים שנכונים לך, זה יהיה קשה ובודד אבל בסוף תרוויח מכך, כי תהיה אותנטי.

משהו כמו "עולם ישן עד היסוד נחריבה" ונפנה לנו לעולם החדש, הטוב יותר.

נראה לי שזו בדיוק נקודת המפנה בה אני עומדת כרגע, ברצוני או שלא ברצוני מעולמי הישן נשארו בעיקר הריסות, האריה שבי העיף את כל משאו של הגמל (למי שחושב שהתחרפנתי זה פשוט משל של ניטשה) ועכשיו הגיע הזמן לבחון מה מתאים לי ונלקח להמשך ומה יישאר פה על אם הדרך.

לא שזה הופך את הדברים ליותר קלים

אבל אם אוכל להבחין במטרה החיובית שבעצם ההליכה בדרך הקשה הזו, אולי יהיו לי הכוחות להמשיך בה.

כדי להזכיר לעצמי, החלפתי את הכותרת של הבלוג, את המשפט על הג'ינג'ית הכנסתי לתיאור שגם אותו קצת שיניתי, עכשיו הוא לא פחות מסביר מה הולך פה אבל הוא הרבה יותר מזמין.

זה הפינוק היומי שלי - הצעדים הראשונים לשינוי מחשבתי, להפנמה כי אצא מהתלאות חזקה פי כמה, נבונה פי כמה, ההסכמה שלי למסע הפנימי שנכפה עליי.

קוביות הדומינו נופלות

כל השכבות מתקלפות.

מה יש לו לאדם בחיים?

בן זוג, משפחה, דירה, קצת כסף בבנק, עבודה, לימודים, חברים, תחביבים

והבריאות, זה הכי חשוב.  

מה נשאר לי?

דירה, נגיד ש...

בן זוג, בערך...

לימודים שיסתיימו עוד חודש  

זהו  

הגיע הזמן לבנות מחדש את כל המגדל.

שאיפה:

להגיע למוטו של לי.