אני עוד לא סגורה על זה

אבל יש סיכוי שאת כל הפרטים של הסבב הקרוב אכתוב בפוסטים בטיוטה, ורק בדיעבד אפרסם אותם.

מין תחושה מטופשת, כמו האמונה הטפלה שאם לא תספר על טסט - תצליח.

אז זהו, שיצא איכשהו שהטסט שלא סיפרתי עליו, ממש במקרה, הוא זה שעברתי.

ושלא תזלזלו - זה היה השישי...

אולי גם פה עדיף להתנהל בשקט, לפרסם רק בדיעבד.

לא יודעת, כי מצד שני העידודים שלכם מאוד מחזקים אותי.

נראה...

לעומת זאת סוף סוף סיפרנו לחמי וחמותי, כלומר רק לחמותי כי איך שהתחלנו חמי היה חייב לקפוץ לאיפשהו, אבל היא כבר תעביר לו.

היא היתה ממש בסדר, אני מקווה שהיא תמשיך להיות ככה ולא תציק כי היא נוטה לפולניות וזו הסיבה העיקרית שלא סיפרנו לה עד היום.

בסוף לא ישבתי עם הבוסית היום, כנראה מחר...

אבל התחלתי לפנות את הראש מהלחץ ולחשוב איזה דרכים חדשות המצב יפתח בפניי, אולי בסוף אמצא עבודה שבאמת תתאים לי? אז התחלתי לחשוב על כאלה וגם על כך שיש פה בבלוגוספריה מאגר עצום של סוגי עבודה ושרק צריך להסתובב קצת בקרב הבלוגרים שאינם בני עשרה ולחשוב מה מתאים לי, ואפילו אפשר לשלוח אימייל ולברר פרטים ותנאי קבלה מקובלים בלי לשלוח קורות חיים וכאלה, פשוט לנצל את הידע האנושי שישנו פה.

אני כל כך אוהבת את הבעל שלי

אבל המצב בינינו ממש מסובך

דיברתי שבוע שעבר עם מרצה שלי, שעברה לפני שנים טיפולי פוריות, שמונה שנים של טיפולים עד שהם התייאשו ואימצו

הראשון שלהם בא טבעי, הבלגן התחיל כשהם רצו ילד שני.

בכל אופן היא התגרשה מבעלה 16 שנים אחרי האימוץ ואמרה לי שהיא בכלל לא בטוחה שזרעי הפרידה לא נזרעו באותם שמונה שנים קשות.

מפחידה אותי המחשבה שעכשיו אולי נצליח ונתגבר אבל זה בסוף ישיג אותנו

אני לא מצליחה להגיע אליו לאחרונה, כל מה שאני עושה נתקל באותו קיר אטום

ואולי זו אני שלא מצליחה לקרוא ולהבחין מתי הקיר אינו אטום

לא יודעת

פשוט לא קל...

מה עם הפינוקים אתם שואלים?

ספר טוב לשבת, למרות שיש הרבה מה לקרוא ללימודים.

וקפה עם סנדויץ הבוקר, כי התפוצץ לי הראש והייתי רעבה למרות הקצת שאכלתי.

על מי אני עובדת?

הדברים קצת לא מסתדרים וכל הלחץ פורץ החוצה מהמקום אליו הוא הודחק, והכעס, והמרירות, עליו, עליי, על המצב.

אפשר שבועיים חופש מהחיים שלי?

זה כנראה משהו קוסמי
בכל מקום יש נשים הרות.
הולכת בשבילי האונ' - מישהי מציגה לראווה את התינוקת שלה.
אוכלת במנזה, שולחן לידי יש שתי נשים בהריון שמחליפות כל זמן הארוחה שלי דיעות על הבדיקות השונות ומי ילווה אותן לחדר הלידה.
הולכת לספריה, שלוש ספרניות הרות.
עושה מבחן, המרצה בהריון.
 
זה כבר באמת מוגזם
ואני אכולת קנאה
ברור שכל אלו לא באות על חשבוני אבל קשה לראות שלכולם מסביב יש את מה שאת רוצה ורק את לא מצליחה להשיג אותו.
 
מה הכי מדכא?
אני מכירה לפחות שתי נשים (חברה וגיסתי) שבזמן שאני מנסה הן נכנסו להריון, ילדו ונכנסו שוב להריון.
זה לא מדכא בגלל הקנאה
אלא בגלל שזה מבהיר כמה זמן אני כבר מנסה, כמה זמן אני דורכת במקום בזמן שהחיים של כל שאר האנשים מתקדמים ומתקדמים ומתקדמים ואני עדיין באותו בור ללא סיום נראה לעין.
בזמן שאני רק מלעיטה את הגוף בהורמונים יכולתי להרות בהצלחה כבר פעמיים!!!
 
שמעתי הבוקר בנסיעה שיר של שירי מימון, אני חושבת שהוא חדש אבל אני לא כזו בקיאה, בכל מקרה היא שרה שם שהיא מסתובבת שוב ושוב על אותו ציר, כשכולם מתקדמים, הנה המילים:

בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

לבקש עזרה

(תשובה מורחבת לג'ולס)

גדלתי במקום בו ציפו ממני תמיד שאהיה יותר אחראית ממה שהייתי, ציפו שאנחש מה צריך ואמהר לעשות את זה גם בלי שיבקשו (נניח לשמוע שאוכלים עוד חצי שעה ולנחש לבד שצריך לעשות סלטים ולהתנדב לעשות לפני שאמא שלי תקום או תגיד משהו), תמיד ציפו (והאמת שעדיין מצפים) שאתייצב לעזרה בכל צורך שהוא ושאתגייס לסיוע גם אם רק רומזים ורצוי גם כשלא.

אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי.

אם הייתי מקטרת על כמה אני עושה לעומת אח שלי היו תמיד זועפים וכועסים ואומרים שזו מידה מגונה להתעסק בהשוואות כל הזמן במקום בעשיה וכאלה דברים.

בכל מקרה, למדתי שאני צריכה תמיד להיות חרוצה (ואני ממש לא כזו מטבעי), למדתי לנסות תמיד להקדים רצונות, זה אחד הדברים שהכי אוהבים אצלי בעבודה - שלא צריך להגיד לי אלא שאני יודעת מה לעשות או שואלת תמיד ולא מחכה שיקימו אותי (כלומר - יש גם יתרונות לחינוך שחונכתי בו).

עוד משהו שלמדתי זה להיות נוחה, אולי נולדתי ככה אפילו, להשתדל להתאים את עצמי לשאר כדי שיהיה להם נוח, להקל על אחרים כמיטב יכולתי.

מצד שני, כבר כילדה, הייתי פמיניסטית מאוד גדולה, אני חושבת שמה שהכי הפריע לי בכמה עשיתי בבית היה האפליה בה ביקשו מהבנים לעשות פחות רק כי הם בנים, ולא משהו אחר.

אני אפילו לא אתחיל לספר פה איך הבעל שלי גדל ומה היו ההשפעות עליו, ממילא זה בעיקר תצפיות שלי על המצב הנוכחי וניחושים, שום דבר וודאי, אבל בואו רק נגיד שלאמא שלו קשה היה לשחרר מתחת לסינור והיא עדיין ממשיכה לנסות לסייע איפה שלא צריך ולהתערב ולדאוג כאילו הוא עדיין תחת כנפיה.

מכל הסמטוחה הזו עולה שאני כן מסוגלת לבוא ולדרוש עקרונית מבעלי שעבודת הבית תתחלק פחות או יותר שווה-בשווה, אבל שאם הוא לא עושה את חלקו אני לרוב נשברת די מהר, קשה לראות כלים שמגיעים לשלב גידול פטריות, או ערימת כביסה ששורצת חודש על הרצפה (כי נגמר המקום בסל) ואף אחד לא טורח לכבס אותה, גם לא ממש נשאר מה ללבוש במצבים כאלה, אז אני תמיד נשברת, עושה, פועלת, תוך כדי ריבים וצעקות ומה לא, אבל יוצא שבסופו של יום אני עושה בבית יותר ממנו, נגיד 80%, ככה בערך.

דוגמא? אנחנו בבית הזה שנה וחצי והוא לא שטף רצפה אפילו פעם אחת, את השירותים הוא שטף אולי חמש פעמים, הוא עוד לא סיים להתקין מדפים ולתלות תמונות שלא לדבר על הסככה שהוא הבטיח לי שנעשה כשנכנסנו.

ויש פעמים שנשבר לי, בעידודה של הפסיכולוגית שיחקתי פעם משחק שבירה כזה עד סופו ואחרי שלושה שבועות (ואני לא מגזימה פה) הוא נשבר ושטף את כל כל כל הכלים שהצטברו ולא רק את השני ספלים ושתי כפיות בשביל הקפה של הכאן ועכשיו, עכשיו אנחנו בעוד משחק שבירה, אתמול למשל עשיתי משהו כמו חצי מהכלים שהצטברו (כל הצלחות והכוסות והספלים ועוד קצת) לפני שנסענו (הוא לעבודה ואני ללימודים) וביקשתי שהיום (הוא היה צריך לצאת מהבית רק ב11:30) הוא יסיים את כל כל כל הכלים, וישקה את כל הצמחים ויזרוק את כל הזבל, אני לא חושבת שאלו בקשות רציניות, גם בקצב האיטי יותר שלו זה לא היה אמור לקחת יותר משעה, נגיד בהגזמה שעה וחצי.

ביקשתי גם שהוא יעבור אצלי בעבודה להגיד שלום, זה לא סיבוב מהדרך וזה יכול להימשך 2 דקות, אבל זה משהו שאני ממש אוהבת שהוא עושה והוא מזמן לא עשה.

אז ביקשתי, הוא לא התקשר, הוא לא ביקר, וכשבאתי הביתה גיליתי שהוא זרק זבל רק מהמטבח, עשה רק חלק מהכלים והשאיר לי להשקות בערך חצי מהצמחים.

אז כן, אני יכולה לנסות ולבקש עזרה, הבעיה הגדולה היא שאין לי ממי לקבל אותה, וכן, זה בהחלט מעלה תהיות מה יקרה אם וכאשר יהיה לנו ילד, או אפילו בהריון כשיקשה עליי לעשות דברים.