על מי אני עובדת?

הדברים קצת לא מסתדרים וכל הלחץ פורץ החוצה מהמקום אליו הוא הודחק, והכעס, והמרירות, עליו, עליי, על המצב.

אפשר שבועיים חופש מהחיים שלי?

נבלעתי לתוך טרדות החיים שהיו די לחוצים

ואני עומדת להישאב ישר אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת לתוך טרדות הלימודים - יש לי שתי עבודות להגיש בעוד שבוע ועוד לא התחלתי אותן ממש.

בקיצור, סליחה שרק עכשיו אני מגיבה, פשוט לא היה לי זמן לנשום.

המחזור שלי מוזר, לא כמו זה שאחרי ההזרעה הראשונה אבל עדיין יחסית חלש, אני מתכוונת לשבת עם הרופא עוד לפני שאחזור לסבב הבא ולשאול אותו איך נמקסם את הסיכויים, למשל למה המחזור כל כך חלש אם הרירית יום לפני האוביטרל יפה, או האם באמת העבודה שלי לא פוגעת בסיכויים - אולי עדיף לשבת בבית את השבועיים האלה או לעבוד במשהו יותר רגוע ובישיבה, נראה לי שעדיף שאשאל אותו את כל השאלות מראש ולא בתחילת הסבב שאז כל מה שחשוב לי זה ההוראות לשלב הנוכחי ולא התמונה הגדולה, ככה אולי הוא יתכנן סבב קצת שונה, לא יודעת...

מה חוצמזה?

נמאס לי לחלוטין

לא יודעת מה לעשות עם העובדה הזו (מלבד לבקש מהרופא שיהיו דברים שונים בסבב הבא)

והעובדה שאנחנו הולכים לספר להורים של הבעל, כי כמה אפשר להמשיך להתחמק ולסובב ולשקר גם.

מקווה שהתחושה תעבור אחרי שהאכזבה תשכך

עוד תקווה  - לנצל את שלושת השבועות עד הסבב החדש כדי לרזות איזה קילו-שניים... חובה ובדחיפות!!!

זהו

הולכת להגיב לכולכם ואז לאכול ולשקוע בעבודה אחת.

שיהיה לכם סופ"ש עם הרבה מנוחה!!! (או מה שרק תרצו, אני רוצה מנוחה)

כשאביה של אמה בובארי מתבשר במברק

שהיא במצב אנוש (לא רצו לספר לו ככה שהיא מתה) הוא בטוח שחלה טעות, שהיא לא מתה, כי השמש זורחת והציפורים מצייצות ואיך יכול להיות שהעולם נותר כרגיל כשבתו מתה?

ככה אני מרגישה

רוצה שכל העולם ייעצר

שכולם יתאבלו איתי יחד,

שלא אצטרך ללכת לעבודה, לאירועים

להסתגר מתחת לשמיכה ולא לצאת שבוע.

ואין איש.

המגיפה נמשכת ורק אני לא נדבקתי

לי יש שלילי

למישהי שעובדת איתי, לעומת זאת, יש עובר בחודש רביעי

חשבנו, האמת, אבל בעקרון רופאים אוסרים עליה להיכנס להריון אז חשבנו שזו סתם השמנה, ובחילות וכאלה.

מסתבר שהיא בכל זאת לוקחת שוב את הסיכון.

ורק אני נותרת מאחור.

בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?