הריון כימי

כלומר היתה בטא, לא מאוד גבוהה אבל גם מדדנו לפני הזמן

והיא ירדה.

זה נקרא הריון כימי, הריון שכל ההתבטאות שלו היתה בערכים "כימיים" בדם.

הריון שלא הגיע בכלל לשלב של לפתח שק הריון.

גם מוקפאים אין מהסבב הזה.

איכשהו נצטרך למצוא כוחות להתחיל מחדש, לא ברור איך.

אני יודעת שלא נכון לחשוב על זה עכשיו, אבל המטרה היא ילד, ולכן עם הכשלון (הפעם, לא תמיד) אני מייד תוהה מאיפה יהיו הכוחות לעוד פעם, לעוד סבב, לעוד סבל, בשביל להשיג את המטרה שבשבילה כבר סבלתי כל כך הרבה.

איפה הימים היפים בהם כל מה שהפריע לי היה העצירות?

שלום

לא כתבתי כי לא הייתי

בדיוק בהחלפה בין יום שלישי לרביעי נחתתי לי במיון עם גירוי יתר קל-בינוני שלמחרת כבר הוכרז בינוני.

עם שחלות מוגדלות (8.5*6.5) ונוזלים סביבן, וגם בבטן העליונה ובעוד מקומות.

עם מתן שתן מועט מידי לכמויות השתיה.

אושפזתי, קיבלתי בעיקר טיפול בנוזלים (לא עירוי אלא שתיית 2-2.5 ליטר מים + 1 ליטר של מים מלאים במלחים), מעקב אחרי כמויות השתן (תענוג מפוקפק ביותר, להשתין רק לתוך כלי מידה ולרשום כל הזמן), מעקב יומיומי אחרי תוצאות הדם (הרגו לי את הוריד היחיד שנותן דם), שלוש פעמים ביום לחץ דם ודופק וחמצן בדם, וזריקה לדילול הדם "רק ליתר ביטחון" כל לילה, והחלק הכי הזוי - כל בוקר אחרי הפיפי של הבוקר ולפני אכילה או שתיה נשקלתי וגם מדדו לי את היקף הבטן!

אתמול נשלחתי הביתה, עם רוב מטופלי בית החולים "ברזילי" עקב המצב הבטחוני (תענוג, אה?) האמת שכמה שעות לפני כן אמרו לי שאם ביום ראשון כל המדדים יהיו טובים אשלח הביתה כך שהקדמתי רק ביממה...

הבוקר הייתי לביקורת, לקחו דם, עשו שוב US (שהראה שכמויות הנוזלים ירדו משמעותית), קיבלתי הוראה להמשיך למדוד בבית שתן ומשקל והיקף בטן וכמה אני שותה ולהמשיך לשתות את המים-המגעילים-עם-המלחים הידועים בשם "הידרן" (למי שיש ילדים - מדובר במשהו מקביל ל"מינרלי" ותעשו לילדים שלכם טובה ותנו להם הידרן אם אפשר, הטעם של המינרלי מזעזע ברמות שלא ייאמנו).

ביום רביעי עוד ביקורת, לפני כן ביום שלישי עוד בדיקת דם (לא ברור לי מאיפה ייקחו בכלל...)

אז אני פה

לפי בדיקות הדם (נכון לאתמול) והUS (נכון להיום) יצאתי מכלל סכנה

הריון? עוד לא ברור אם בכלל יש....

על קו הזינוק

ביום שישי, שבוע ויום לאחר שנשלח, הגיע האישור!

אז ביום שישי הבעל עלה למרפאה עם המרשמים הרבים שקיבלנו (7 דברים שונים) ובקרוב, אני מקווה, יגיע ההורמון הדרוש להתחלה ונתחיל כבר.

ההתחלה, כרגיל, היא בהבאת המחזור ע"י הורמון שמחקה פרוגסטרון (הפעם לא דופסטון אבל אני לא זוכרת את השם ובכל מקרה זה אמור להיות משהו מקביל).

בנתיים אני מתחילה לקלוט מה אני הולכת לעשות לעצמי - גם כמות הורמונים גדולה פי כמה (כשברקע החשש מצד אחד למיעוט ביציות ומצד שני לביוץ מוקדם או תגובת יתר) וגם הרדמה מלאה על סיכוניה השונים - ונכנסת ללחץ!

חוצמזה אנחנו סוףסוף פועלים במרץ להשלמת כל הדרוש על מנת שנוכל לשלוח את טפסי האימוץ, למקרה שלא נצליח בהפריות (אני גם לא יודעת כמה כוחות יש לי בשביל לעשות עוד הפריה ועוד הפריה, נעשה אחת ונראה מה הלאה...).

ובנוסף גיליתי שיש עוד מישהי (במקום הקטנטן שאני גרה בו) שעוברת עכשיו טיפולים (אני כבר יודעת על כמה וכמה פה שעברו בעבר ועם אחת אני מדברת המון על הנושא, היא מאוד מסייעת), זו מישהי שפעם היינו די מיודדות ואיכשהו התרחקנו (היתה לריחוק סיבה אבל לספר אותה פה יכול להיות מגלה מידי מיהי אותה אחת אז אוותר על כך) ובאיזה הקשר היא שאלה אותי אם התחלנו לחשוב על משפחה ופשוט סיפרתי לה שאנחנו כבר כמה שנים בטיפולים ואז היא סיפרה שהם התחילו גם לאחרונה בטיפולים, ואז כמובן שהיתה לנו שיחה די ארוכה בנושא.

זה נחמד שיש לצידך מישהי שגם באותה צרה, במיוחד כשמדובר במישהי שגם ככה את מחבבת.

חוצמזה נראה לי שלא כתבתי פה אבל נולדה לנו אחיינית חדשה ומהממת, מה שמביא אותנו למניין 3 אחיינים ו3 אחייניות!

חיי הנישואים שלנו הם כמו ים סוער - רגע למעלה ורגע למטה, כרגע הכיוון הוא למעלה ואני מקווה שזה יימשך ככה.

והחלטתי לשוב לדיאטה כי ככה כבר אי אפשר יותר.

ובנימה אופטימית זו אלך לי לעשות כביסה.

מחסום כתיבה

מחסום כללי פוקד אותי בימים האחרונים

ובין שאר הדברים זהו גם מחסום כתיבה

כרגע בעיקר אוספים מידע לפני ההחלטה אם ללכת על הפריה ביחידת ivf או אצל הרופא שטיפל בנו עד כה, רק באופן פרטי.

יש פה ושם רגעים קטנים של אושר כמו חגיגת יומולדתו של הבעל (עם ההורים של שנינו במסעדה, בשבת אחת, ובvip של סינמהסיטי בשבת שלאחריה), הגילוי ששנינו אוהבים להרכיב פאזלים יחדיו או הנאה כאשר משהו בעבודה מסתדר.

מכסים עליהם הרבה רגעי תסכול וקשיים, רובם רגשיים.

הבית עוד כולו הפוך מהימים שבהם בקושי הצלחתי לקום מהספה שמול הטלוויזיה (דווקא לא דכאון - אלא משהו פיזי טהור, התגובה של הגוף שלי לעודף ההורמונלי הממה אותי לחלוטין), הבעל כהרגלו לא עשה כמעט דבר.

היום ביליתי את הצהריים עם חברות, אחת שעשתה ivf ביחידה שאליה אלך - אם אבחר ללכת ליחידה, וסיפרה לי על כל מה שרק צריך, היה נחמד מאוד כי היא אישה מקסימה והילדות שלה מתוקות ונעים אצלה בבית, ביתי שכזה.

בדרך משם תפסה אותי מישהי אחרת שאני ממש לא מחשיבה כחברה אבל לא היה נעים אז נכנסתי, היה בסדר, הבית שלה קר כזה, לא מזמין, לא ביתי, אבל אולי זו השלכה של מה שאני חושבת עליה, אח"כ קפצתי לשניה לחברה טובה כי לא נעים להיות כ"כ קרוב לבית שלה ולא להיכנס.

יש קצת התקדמות בנושא העבודה, אולי מתחילה משהו חלקי נוסף, העלו לי גם את המשכורת על אחד הדברים החלקיים אבל יש סיכוי שמשהו אחר שאני עושה יסתיים או לפחות ירד מאוד בכמותו, כרגע אין לכל זה השפעה כלכלית נרחבת עליי אבל מתישהו זה יתחיל להשפיע וזה קצת מלחיץ.

זהו

מחסום כתיבה

אחזור כשיפתח

החודש האחרון

ב6/10, השבת שמייד אחרי החגים, הגיע המחזור, היינו די בעננים, חשבנו שהשנה החדשה תתחיל כל כך שונה מהקודמת ושסוף סוף התפילות שלנו נענות.

סימנים לכך שהמחזור מגיע התחילו כרגיל יומיים לפני, היינו די בהלם כי הוא הגיע טבעי לגמרי.

היה אמור להיות לי תור לרופא הנשים שלי באותו שבוע, כי חשבנו לחזור לטיפול אחרי החגים, אז כבר ביום שישי, בין החג לשבת, התקשרתי והקדמתי את התור ליום ראשון, כי כשמגיע המחזור - צריך פשוט להתחיל.

אז ישבתי ב7/10 אצל הרופא והודעתי לו שהמחזור הגיע מעצמו ואנחנו נותנים צ'אנס אחרון להזרעה.

הוא מייד רשם לי את כל מה שצריך ואמר להתחיל להזריק ביום שלישי.

9/10, זריקה ראשון של פיורגון לסבב זה, 50 יחידות.

10/10, זריקה שניה, 50 יחידות, 100 סה"כ.

11/10 זריקה שלישית, 50 יחידות, 150 סה"כ.

12/10, יום שישי ואנחנו בשבת משפחתית באיזשהו חור, נאלצת לעזוב באמצע שיחה בשביל הזריקה, אבל עושים מה שצריך לעשות, היה לי גם ריב עצום עם אבא שלי באותו היום והתחושה היתה שלמרות ההתחלה המאוד אופטימית הנסיבות פשוט שמות לי רגליים - כי הרי שלווה ורוגע מאוד חיוניים לתהליך וקשה להיות שלווים ורגועים באמצע ריב מטופש, בכל אופן הזרקנו את הזריקה הרביעית, 50 יחידות, 200 סה"כ.

13/10, חוזרים מהצפון עם כל הפקקים, לקחנו את אחי הצעיר לבית הוריי ועשינו שם הפסקת הזרקה, והמשכנו הביתה, זריקה חמישית, 50 יחידות, הגענו כבר ל250.

14/10, יום ראשון, על הבוקר בדיקת דם, ברבע לאחת תור לרופא, שני זקיקים נצפים בגדלים 11 ו12, שניהם באותו צד, ההורמון שמעיד על התפתחות התהליך במקום יפה - 440 יחידות, התחושה היתה של התחלה מאוד מעודדת ומאוד יפה (יחסית לתגובות של הגוף שלי, יש בנות שבחמש ימי הזרקה גומרות את כל הסיפור), בערב הזריקה השישית, 50 יחידות, 300 סה"כ.

15/10, מהיום מוסיפים את זריקת הצטרוטייד, מטרתה לדכא את הורמון הLH שלא ישתחרר ויגרום לביוץ לפני הזמן הנכון, אז זריקה שביעית, 50 יחידות, 350 סה"כ, ובנוסף זריקה ראשונה של צטרוטייד (במקרה של הצטרו' זה אותו מינון אז אני לא מפרטת).

16/10, זריקה שמינית של פיורגון, 50 יחידות, 400 סה"כ, זריקה שניה של צטרוטייד. אני לא יודעת למה אבל בסבב הזה כל זריקות הצטרוטייד היו יותר כואבות מהזריקות הללו בעבר.

17/10, בדיקת דם בבוקר, תור לרופא בשלוש, הפעם הזקיקים בקושי גדלו - אחד 12 ואחד 13, גם ההורמון נתקע - 430 יחידות, מאכזב למדי ומחליטים על הגדלת מינון. זריקה תשיעית של פיורגון, 75 יחידות, 475 סה"כ, זריקה שלישית של צטרוטייד.

18/10, זריקה תשיעית של פיורגון 75 יחידות, 550 סה"כ, זריקה רביעית של צטרוטייד.

19/10, שוב יום שישי, זריקה עשירית פיורגון, 75 יחידות, 625 סה"כ, זריקה חמישית צטרוטייד.

20/10, פיורגון * 11, 75 יחידות, 700 סה"כ, צטרוטייד * 6.

21/10, בדיקת דם על הבוקר ותור ברבע לשלוש (למי שלא הבין בכל תור יש אולטראסאונד וגינלי לבדיקת הזקיקים ורירית הרחם), ההורמון צנח ל330, בצד אחד יש זקיק 11 וזקיק 12, בשני זקיק 11, כלומר הכל נסוג לאחור, הדכאון מתחיל לפשוט עלינו, והתותחים הגדולים מוצעים - הפעם המינון מוכפל. פיורגון * 12, 150 יחידות, 850 סה"כ, פעם ראשונה שאני מזריקה יותר מ75 יחידות וזה קצת מלחיץ וגם יותר כואב (בגלל שמדובר בעט שדורכים בו את המינון ככל שהמינון יותר גבוה כך משך הזמן שהמחט בתוך הגוף עולה), צטרוטייד * 7.

22/10, פיורגון * 13, 150 יחידות, 1000 סה"כ, צטרוטייד * 8, כאן אולי המקום לספר שמקסימום צטרו' שיצא לי להזריק בסבב עד לסבב הזה היה 3 פעמים, ושאני לא חושבת שאי פעם הגעתי ל1000 יחידות של פיורגון (למעשה אני יודעת שבפיורגון לא אבל כשהזרקתי גונאל אף יש מצב שכן וזה בסופו של יום אותו החומר).

23/10, בדיקת דם נוספת ותור לרופא, ההורמון מתחיל לעלות מעט - 396, מי שעוד זוכר משהו שם לב שהוא עדיין לא הגיע לרמה של הבדיקה הראשונה בסבב הזה, הזקיקים עלו ל13, 13, ו12, בקיצור שוב לא משהו, אז ממשיכים להגדיל מינון. פיורגון * 14, 175 יחידות, סה"כ 1175. צטרוטייד * 9.

24/10, פיורגון * 15, 175 יחידות, סה"כ 1350, צטרוטייד * 10. אני מתחילה להרגיש רע, ישנה שעות אחה"צ ומתקשרת לבוסית לומר שאני חולה מכדי לבוא לעבוד למחרת, למעשה זה היה היום האחרון שעבדתי בו בנתיים, לא כולל את העבודה שאני עושה מהבית (למי שמתקשה לעבוד יש לי שתי עבודות חלקיות, אחת מהבית והשניה במעונות ילדים שחלקה במשרד וחלקה עם הילדים, את העבודה במעונות לא עשיתי מאז ה24/10 בגלל מצבי הגופני המדורדר).

25/10, פיורגון * 16, 175 יחידות, סה"כ 1525, צטרוטייד * 11.

26/10, יום שישי שוב, פיורגון * 17, 175 יחידות, 1700 סה"כ, צטרוטייד * 12.

27/10, פיורגון * 18, 175 יחידות, 1875 סה"כ, צטרוטייד * 13.

28/10, בדיקת דם בבוקר ותור לרופא ברבע לשלוש, באולטראסאונד אנחנו רואים 5 זקיקים בשחלה אחת, גודלם בין 13 ל15, ועוד כמה בשחלה השניה, הרופא אומר שזה יותר מידי, אף אחד מהזקיקים לא מספיק גדול כדי להאמין שהוא ימשיך והשאר יקטנו, הפערים ביניהם זערוריים מידי, אבל תוצאות בדיקות הדם לא הגיעו, אני צריכה להתקשר בארבע ולשמוע אם הסבב אבד או לא, למקרה שלא - הוא נותן לי מרשם לתרופות חדשות (לאורך כל הסבב הזה קניתי עוד ועוד תרופות כי בעט פיורגון יש 600 יחידות ואת הצטרוטייד קונים בבודדים, לי יצא לקנות מקסימום חמישה ביחד), מה שמחייב אותי להישאר בעיר למקרה שאצטרך להגיע לבית המרקחת. בארבע אני מתקשרת אבל עוד אין תוצאות וצריך לחכות עוד חצי שעה, בארבע וחצי מסתבר שההורמון קפץ ל8600, הרופא אומר לא להזריק שומדבר ולחזור עוד יומיים לבדוק אם עוד יש אפשרות להציל את הסבב, הוא גורם לזה להישמע כמו סיכוי ממש ממש קלוש, ואוסר עלינו לעשות סקס - יש חשש כבד שתהיה לנו בסוף שמיניה או משהו כזה.

29/10, נחה בעיקר, מותשת פיזית ונפשית.

30/10, בדיקת דם על הבוקר, תור לרופא בארבע, ההורמונים כמעט ולא ירדו (7900), הסבב אבוד, אסור לעשות סקס, צריך פשוט לחכות בסבלנות למחזור, ולהגיע אליו בעוד שבועיים להחליט מה עושים הלאה.

אני עדיין לא לגמרי מעכלת ששוב לא הצלחתי להגיע לקו הסיום הרצוי לסבב, אני יודעת שבפעמים הקודמות גם לא בכיתי ולא השתוללתי ורק חודשים אחרי הבנתי עד כמה קשה לקחתי את הסבבים שלא נגמרו בביוץ מתוזמן, אז אני קצת חוששת מהתמוטטות טוטאלית שתפקוד אותי בעוד כמה שבועות.

אני אפילו לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני עדיין בבית, מרגישה היום יותר טוב ממה שהרגשתי מאז אותו יום רביעי, אני מקווה שזה אומר שההורמונים התחילו לרדת, אבל אני עדיין חלשה ודואבת.

מתחמקת מכל הסביבה, היחידה שיודעת מה עברתי (וגם זה באופן חלקי) היא הבוסית שלי, מלבד הצוות הרפואי והפסיכולגית שלי לא סיפרתי לאף אחד אחר שהסבב נכשל.

אני צריכה כאמור להקפיד על המון שתיה כי סכנת ההתייבשות היא כרגע משהו מאוד מוחשי, ואיכשהו להתאושש ולהמשיך הלאה.

אם הייתי יותר צעירה אני חושבת שהייתי לוקחת עכשיו כמה חודשי התאוששות והחלמה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להרשות אותם לעצמי עכשיו.

אם היה לי יותר כסף הייתי בורחת לחו"ל לכמה ימים, בנתיים אני בורחת לטלויזיה ולספרים והפסיכולוגית שלי אומרת שזה טוב מאוד.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות, אני רוצה לצרוח אבל אין לי אנרגיה, אני רוצה לצאת מהבית ולהנות קצת אחרי כל הטירוף הזה אבל הבעל בעבודה עד אמצע הלילה וגם ככה כוחותיי בטח ייגמרו הרבה לפני כל בילוי שהוא.

בשישי בעלי בן 35, במוצ"ש אנחנו חוגגים עם ההורים שלו ואולי גם שלי.

אני כ"כ כ"כ לא מרגישה חגיגית.