החברות המקסימות שלי

מקיפות אותי מכל עבר, שופעות דברים טובים לומר, מחמאות לחלק, עיצות, אחת אפילו ביררה לי על פסיכולוגים של הקופה באזור שלי ועל אופציות אחרות.

התברכתי, פשוט התברכתי, בחבורה של חברות נפלאות שלולא הטיפולים בחיים לא הייתי מכירה.

הן הדבר הטוב היחיד שיצא לי מכל החרא הזה.

18 קברים קטנים

הראשון גדול, הוא של החתולה שלי, שליוותה אותי נאמנה קצת יותר משבע שנים ואז נעלמה לה כאילו בלעה אותה האדמה.

אני מתגעגעת אלייך מאוד מאוד.

שניים קטנים, שני ההריונות שהתחילו והסתיימו בצ'יק, הזרעה ראשונה מרץ 2007, הפריה רביעית, דצמבר 2008. הרחם שלי הוא הקבר שלהם

חמישה קטנטנים, חמישה עוברים שהוחזרו וכלל לא השתרשו, גם הם קבורים להם ברחם, עובר 1 מההפריה הראשונה מרץ 2008, 1 מההפריה השניה יוני 2008, שניים מההפריה השלישית חגי תשרי 2008 ו1 מההפריה הרביעית דצמבר 2008.

ועשרה מזעריים-מיקרוסקופיים, עשרה עוברים שנוצרו במעבדה ומתו בה בלי לחזור כלל לרחם, 1 מההפריה הראשונה מרץ 2008, 1 מההפריה השלישית כלומר לפני החגים של 2008 ושמונה מההפריה הרביעית בדצמבר 2008.

רוצה ליצור להם משהו מוחשי, ועדיין תוהה איך

מקווה שיצירתם תצליח לשחרר אותי מהם.

כרגע הם חונקים אותי, חונקים את גרוני, חונקים את שמחתי.

בא לי לצעוק לרופאים

לא רוצה תקוות

לא רוצה סטטיסטיקות

לא רוצה אופטימיות

רוצה ילד, אך ורק ילד (טוב, ילדה או תאומים גם יתאימו לי...)

אוף

לא, לא קרה שומדבר

כל התרופות הגיעו (מלבד כמה שאני צריכה לקפוץ לחברה שהצליח לה ולקחת ממנה)

מתחילים בקרוב מאוד

אבל לי פשוט נמאס

מסתובבת עם אגרוף בבטן
ולא מצליחה לצאת מזה.שמור   בטל

זוכרים שהבעתי משאלה

"מלבד המובן מאליו אני רוצה להיות גילי ליום אחד?" אז עכשיו יש לה גם את המובן מאליו אז אני פשוט רוצה להיות היא, ולא רק ליום אחד...

איכשהו יותר קל לי לשמוח בשמחתם של אנשים שאני אוהבת גם אם אני מכירה בקושי ורק וירטואלית.

ולעניינים יותר מציאותיים -

מתחילים לברר לגבי קרישיות יתר, מקווה שנברר מהר, לא יודעת אם לקוות שימצאו שם בעיה וכך ימצא פתרון והריון או לקוות שאין לי בעיות נוספות לא ידועות, דילמה קשה.