עוגת הגבינה היתה כישלון.
כבר ציינתי בעבר שלהשקיע זה פשוט בולשיט והנה עוד הוכחה.
ב8:00 ניזכרתי שיש לי עוגה להכין.
חשקתי את מותניי, היפשלתי שרוולים, והתכוננתי נפשית לעוד לילה ללא שינה מספקת.
בהתחלה הכל דפק כמו שעון שוויצרי מחוריין, הכנתי את השכבה הראשונה של העוגה, שהייתה עשויה מהרבה מאוד חמאה וסוכר.
ואז הגעתי לחלק שבגללו העוגה נקראה "עוגת גבינה שמנתית" שהיה עשוי מהרבה מאוד ביצים, חלב, סוכר, שמנת ושאר דברים בסגנון.
לא ידעתי איך להקציף את השמנת(טירונית או לא?), אז הלכתי מלווה ברגשות אשמה והערתי את אמא שלי,כדאי שתעזור לי.
אחרי שהעוגה כבר הייתה בתנור, ואני הייתי שרועה על הספה בתנוחה עוברית מול "לרדת בגדול",(תת רמה, נכון. אבל אני מרגישה מה-זה רזה שאני רואה את החברה האלה. ~פרצוף אשם מלא רגשות אשמה מזויפים~.)
7:24
בוקר.
הייתי חיבת לקום אחרי 5 שעות שינה בערך, ולהכין את הציפוי של העוגה.
7:54
אמא מסיעה אותי לבית ספר, אני שומרת על העוגה כמו שזאב משגיח על איילה צעירה.
8:07
בית-ספר.
בדרך החוצה מהמכונית, א' פוצעת את העוגה ומשאירה לה צלקת לכל החיים.
8:30 (לערך).
שירת ארץ-ישראל בציבור, באולם.
שניי קצוות מקבילים נפגשים.
צוות של חנוניות חמודות אוהבת הארץ, וילדות מגודלות, עם יותר מידי שחור בעניים.
החנוניות טועות, ועושות מעשה ללא כפרה בחברה של המגודלות.
הן רוקדות בתנועות ידיים זריזות לצלילי "ירושלים של זהב".
המגודלות שנראות חסרות מעש במיוחד, אחרי שניצלו את הפונטציאל הטמון בהטרדת המורות, והבאתן קרוב לקצה גבול היכולות, מחליטות להיטפל לחבורת החנוניות, מגודגלת אחת מחקה חנונית רזה וקטנה במיוחד, ומזיזה את הגוף הכבד שלה בתנועות מגוכחות.
אני רוצה להגיד לה "זה לא נראה מגוחך שאת עושה את זה, כי לך לא רואים איך העצמות זזות" אבל מתחרטת, ונמנעת מלקחת צד מסוים.
8:47
שעמום משתלט עליי ואני מחליטה לצפות במחזה המרנין בלי רגשות אשם, ומנסה אף, לגרום לעוד אנשים לצפות בעזרת גילגולי עניים מצד לצד, והזזת אף שאמורה לכוון למטרה.
9:00
אחת הילדות המגודולת, שואלת אותי "ילדע מע השעה?!!" אני עושה פרצוף של "אין-לי-מושג-הרי-אני-אדם-שמסתובב-ללא-שעון-כבר-מספר-שנים-טובות", אבל לא נראה לי שהיא הבינה.
10:30
הסיוט נגמר.
אבל זה תחילתו של סיוט אחר, שנקרא "סעודת יום ירושלים".
בסיוט אנשים שותים המון שוקו, ואוכלים בורקס תפוחי-אדמה.
אני מקווה להתעורר.
אחרי בילבולי מוח נוספים בסגנון, הגיעה שעתן היפה של העוגות.
עוגת השוקולד נחטפת מייד, ועוגת הגבינה נותרת שלמה.
אחרי כמה זמן, ילדות החליטו לקחת סיכון ולטעום מהעוגה, ילדה אחת כמעט מקיאה.
מלכת הפרחות ר' (גרונית), מלגלגת על העוגה שלי, ולכן אני מוסיפה לה עוד כמה נקודות במדד השנאה.
12:00
אני זורקת את העוגה, ונזכרת במבט של אחת מקבוצת הפאקצות הדומינטיות בכיתה.
אני שוכחת לקחת את הסכין הענקית שאמא הכריחה אותי לקחת, בשביל לחתוך את העוגה, והסכמתי רק כי חשבתי שהוא יוכל לשמש לי אם יהיה צורך בביצוע לינץ' המוני, או לחילופין צורך במוות מידי.(לא חשבתי, שאני יכולה פשוט לטעום מהעוגה ולמות ביסורים.)
12:13
אני מחכה לחברות שלי, ובנתיים מתבוננת בעוברים ושבים, מספר מגה-פאקצות מחזירות לי מבטים קרירים.
12:14
שתיי שוהמיות אומרות לי שהעוגה הייתה טובה.
אוקיי.
12:15
המורה לספרות קוראת לי ומודיעה לי שהיא כנראה זרקה את המבחן שלי לפח.
12:17
טרקטור רצחני כמעט דורס כמה מגה-פאקצות, ואותי.
12:30
אני מגיעה סוף סוף הביתה, ושותה הרבה שוקו.
החיים כל- קשים ~מתאבדת על ידי ליקוק השאריות של העוגה מהתבנית~.
נקווה שאני לא אזכור את ירושלים ככה.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
