הניתוח

היום ניתחנו את התינוקת. הסתבר לנו בגיל מאד צעיר שיש לה איזו בעיה זוטרה בעיניים, אבל לא זוטרה במידה כזו שתאפשר התעלמות. ניסינו את הקטע של ההתעלמות למשך כמה חודשים. לא עבד. ביקרנו אצל אחד המומחים לנושא בארץ - מעך, לחץ, כיווצ'ץ' לה את העיניים (צרחה כמו מטורפת, ובצדק). לא עבד. הלכנו על אופציית הניתוח בלב כואב.

 

23:00 - ארוחה אחרונה. מעכשיו והלאה המיניאטורה בצום. דווקא הלילה היא החליטה לישון היטב ולא רצתה להתעורר, לא רצתה לינוק. ניסיתי לשדל או להכריח, נגמר בשתי דקות של יניקה. גם זה משהו.

 

03:00 - היא מתעוררת. קצת מים, זה מה שמותר. לשמחתי היא לא מוחה יותר מדי. לישון אני כבר לא ישנה אחרי זה.

 

05:45 - השעון "מעיר" אותנו. כאילו שישנתי קודם.  מסתכלת על המיניאטורה, ישנה כמו אבן. לא זוכרת מתי היא ישנה כל כך טוב. כואב הלב להעיר אותה, אבל הזמן חולף ואין ברירה. היא מתעוררת, דווקא מבסוטה מההמולה סביבה. ולא מקטרת. להפתעתנו, היא לא מזנקת להנקה מהירה של בוקר. שרדנו את הקטע שממנו חששתי.

 

06:30 - אנחנו יוצאים לדרך. קריר בחוץ בשעה הזו של הקיץ. הקרירות מפתיעה אותי וגם את המיניאטורה שמסתכלת סביב במבט די נדהם. מצד שני, אולי התדהמה שלה נובעת מאיך שאמא שלה נראית בשעות פליליות בעליל.  מסתבר שאנשים מסתובבים בחוץ בשעות האלה, ועוד מרצונם!

 

07:00 - עומדות רגלינו בפאתי שניידר. בית החולים מתעורר ומתמתח. הקיוסק עוד לא פתוח ואין לי דיאט קולה. פאק. בלי דיאט קולה אני לא יכולה להתחיל את הבוקר. מצד שני, אני לא יכולה לשתות לידה. היא מתנהגת כל כך יפה בצום, לא מקטרת, כמעט. מסתכלת סביב בעיניים עגולות, תמהות וגדולות שתיכף יורדמו ויטופלו.

במחלקת אשפוז היום של שניידר, הופ! כבר מחרישים אזניים. הקונצונים חזק בעסק. המיניאטורה דווקא לא. היא מעוניינת יותר להתיר את השרשרת שעל צווארי. סבבה. מצוין למוטוריקה העדינה.

 

07:10 - יושבות כמה משפחות, עם ילדים בגילאים שונים, מחכים לקבלה לניתוח. כולם נראים רגועים, אבל אם מסתכלים על הרגליים של האמהות (כולן הקפידו על לק מדוגם היטב לקראת האירוע) רואים שהרגליים, אפעס, רועדות קצת. בקטנה.

 

07:20 - קוראים לנו להכנס לאחות. די סימפטית האחות הזו. צחקנית ומיד מעוררת אמון. מתקבלים לאשפוז יום והולכים ללבוש פיג'מה. הילדה, זאת אומרת. לא אנחנו. הפיג'מה שלה מזכירה קצת את תחפושת הדלמטים שהכנתי לאחיה כשהיה בן שנתיים. לבנה עם כתמים שחורים וענקית על המיניאטורה שלנו. הקונצונים עדיין מתווכחים על משהו במסך שתלוי מולנו.

 

07:45 - כנראה שחררו כמה שומרי סף מהגולאג האזורי. אחת מהן מגיעה אלינו בדמות המרדימה. לא שלום, לא בוקר טוב, לא הזדהות בשמה, חלילה. "תחתמו פה ופה על הסכמה לניתוח". סליחה, על מה אנחנו חותמים בדיוק? הבעל מסתכל עליה, אומר "אני קולגה" וזוכה בתמורה לנהמה גסת רוח. אני משב אויר נטול משמעות מבחינתה והתינוקת בכלל נזנחה על המיטה בלא מבט חטוף.

אוטומטית אני שונאת אותה. היא מזכירה לי את המורה לפיזיקה מהתיכון, ואני נזכרת מיד למה נשרתי אחרי השיעור הראשון בפיזיקה. אני לא נותנת בה אמון. כשהאחות הסימפטית מקודם שואלת אותה אם לא כדאי לטשטש קצת את התינוקת לפני ההרדמה, וההיא נוהמת משהו בתגובה, ורגע אח"כ נוהמת משהו שמסתבר כהיפך הגמור מהנהמה הראשונה, שאריות האמון הספוראדיות שעוד היו בי, נעלמות לגמרי.

 

07:50 - הבעל ואני מנהלים שיחה שקטה על היחס של הרופאים לחולים. פתאום הוא רואה את הדברים מהצד השני של המטבע, מצידו של הפציינט. לפחות שני דברים טובים יצאו מהבוקר הזה (בינתיים) הוא אמפתי יותר לחולים שלו, והקונצונים נגמרו. המיניאטורה בינתיים מבסוטה על הידיים, לא מקטרת יותר מדי על הרעב. לא פלא, בהתחשב בעובדה שהיא חושבת שאוכל הוא בגדר בזבוז זמן טוטאלי.

 

08:10 - מגיע הרופא. אופס, לא זה שחשבנו שינתח אותה. לא נורא. גם זה בסדר. מקצועית, זאת אומרת. לא מבחינת אישיות, חלילה. גם הוא ממטיר עלינו מילים בלעז (מזל שקראנו מספיק כדי להבין במה מדובר) ולא משתהה כדי להסביר במה מדובר.

 

08:20 - אנחנו נקראים לחדר הניתוח. תורנו הגיע. שואלים מי ילווה אותה להרדמה, ואני מיד מנדבת את הבעל. הוא עמיד יותר בחדרי ניתוח. הוא מתלבש בכובע ונעלי חדר ניתוח, והמיניאטורה משועשעת מאד, מתוך מבט מסטול של טשטוש. אני מפנה את עצמי ברגליים כושלות לחדר ההמתנה. מקבלת קוד שבאמצעותו אפשר לראות באיזה שלב הניתוח נמצא. יאללה, שיוציאו אותה כבר החוצה ואראה שהיא בסדר. שיעבור כבר הזמן הזה, שיעבור.

 

08:40 - בחדר ההמתנה, בין ההורים האחרים שאיתם נפגשנו באשפוז היום בבוקר, מתפתחת מין שותפות גורל של מבטים והנהונים אמפטיים. יש כאלה שקוראים תהילים. אני קורעת את הציפורניים שלי. איך לא חשבתי להביא את החומר לבחינה של מחר? כאילו שזה הזמן לשבת וללמוד. הריכוז שלי קרוב לנקודת האפס.

 

08:45 - קוראים לנו להתאוששות. ממלאים את בקשתי להיות לצידה כשהיא מתעוררת. אני נועלת נעליים מבד ארוג ונכנסת בדחילו ורחימו. המיניאטורה שוכבת שם על מיטת תינוק של בית חולים, לבד בחדר ההתאוששות, מסכת חמצן לאפה והיא ישנה כמו דוב. דוב בשיא החורף. היא לא זעה ולא נעה. אני יושבת לידה, עוקבת אחרי סימני הניטור. רואה שהכל תקין ובכל זאת מתפללת (למי? לא ברור. אני ואלוהים לא מנהלים מערכת יחסים מסוג כלשהוא) שתתעורר כבר. בדיוק כמו שאני מתחננת מדי לילה שתישן, עכשיו אני מתחננת שתקום כבר. שאדע שהיא בסדר. אולי בגלל השינוי הפתאומי בדרישות ממנה, היא מתעלמת וממשיכה לישון. הלשון שלה דבוקה לחיך והפה פתוח קצת. מזכירה לי את האוגרים שהיו לי כשהייתי קטנה. אני מתפללת שסופה יהיה טוב משלהם...

 

09:05 - באה אחות אחרת. מתוקה. מעירה אותה בעדינות. "בוקר טוב קטנטונת". המיניאטורה מסטולה לגמרי. העיניים מתגלגלות קצת. כמה טיפות של דם בזויות העין ובנחיריים. חוץ מזה, כלום. היא נראית בסדר. היא עוברת לידיים שלי, מתכרבלת ונרדמת מחדש. אחרי כמה דקות היא מתחילה לפקוח עיניים ומיד מקטרת. עכשיו אני יכולה לחייך. הילדה הדעתנית שלי חזרה.

היא לא מקבלת את ציצי המחמד שלה מיד, והקיטורים מתחילים לעלות השמיימה. אבל אסור. עוד קצת, עוד צפיה מדוקדקת בתגובות שלה ורק אז נקבל אישור להאכיל אותה.

 

09:07 - האחיות נשברות. הקיטורים שלה מאיימים לנפץ את זגוגיות המחלקה. הן עוד לא יודעות את מה שאני יודעת: היא מסוגלת ליותר. היא לא מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה. אם היא רק רוצה, היא תוכל להגיע הרבה יותר גבוה. בווליום, כמובן. אנחנו מקבלות אישור להתחברות.

אין קץ לשמחתי. אין קץ *.

המיניאטורה מקבלת את ציצי המחמד שלה, אני מקבלת את המיניאטורה חזרה בפורמט המוכר והאהוב שלה, במסגרתו היא שורטת לי את הצוואר מרוב חיבה. אנחת רווחה נוסח הוליווד.

 

09:40 - אחרי יניקה ממוסטלת למרחקים ארוכים, הילדה מתעוררת כולה עוז ועזוז. ביד יש עוד פתח לאינפוזיה שלא הוסר, האף עוד מדמם מעט והעיניים קצת דומעות, אבל זה לא מפריע לדעתנית לשחק במשחק כדורגל יד שהיא מצאה (אין לי מושג איך) מאחורי הגב שלנו. היא מבסוטה לאללה.

 

שעה אחר כך אנחנו משתחררים. הרופא בא, מלמל משהו על ביקורת ועל טיפות ולא ממש טרח לוודא ששמענו משהו. האחיות נפרדו מאיתנו בחיוך ובקצקוצים לכיוון המיניאטורה. אני נפרדתי משניידר באנחת רווחה ובמחשבה שמבחינתי, מיצינו את ענייני רפואת הילדים לעשור הקרוב אם לא לנצח, והבעל סיכם ב"עכשיו אני מבין למה שונאים אותנו"**

 

המיניאטורה? היא דפקה עוד זינאדין זידאן אחד לפינת השולחן (המצח שלה נראה נורא), דיממה היטב מהאף (חלק מהעסק) וטחנה משהו כמו רבע קילו של כבד קצוץ (איחס) לתפארת יהדות פולניה. כאילו לא היה כלום.

 

---

* אברהם שלונסקי, עוץ לי גוץ לי.

** אותנו = רופאים (כן, הוא שייך ל"הם").

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/7/2006 17:00, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-14/7/2006 18:39

18,472