ילדים זה שמחה

הלכתי לרשום את השאטני לבית הספר.

מדובר בתהליך סבוך ומייגע, כדרכם של תהליכים בירוקרטיים אמריקאים, הכולל ביקור במשרדי החינוך של המחוז, בחינה באנגלית (עבורו, לא עבורי..), בדיקת ההיסטוריה הרפואית שלו והחיסונים שקיבל ורק לאחריה שיבוץ לבית הספר.

מאחר ואנחנו באים מארץ מערבית (נניח. זה לפחות מה שהם חושבים עלינו, עדיין) הליכי החיסונים שלהם ושלנו די דומים. השוני העיקרי הוא בכך שילד שנכנס למערכת החינוך ממקום זר חייב להבדק כדי לברר האם הוא נשא שחפת.

לא השתנה שום דבר מאז שאני הייתי בכיתה ז' - מגרדים את העור עם מחט (כואב. במיוחד כואב אם זה הילד שלך שמגרדים לו. כשזה אתה, וסביבך ערימות של גיבורי כיתה ז', לא תעז להחצין את הכאב, חלילה), מחכים יומיים לראות אם התנפח, חוזרים ובודקים.

אותו דבר כאן.

גרדנו, בכינו, חיכינו, חזרנו לקליניקה של משרד החינוך.

מקום מוזר הוא המשרד לקבלת תלמידים זרים. במסדרון צר יושבים הורים וילדים בגילאים שונים, מלאומים שונים, חלקם יודע אנגלית סבירה ואף שוטפת, חלקם לא מבין מילה. לחלקם הילדים משמשים כמתורגמנים.

 

אחד הדברים שאני נהנית מהם כשאני רואה אנשים אחרים הוא לנסות ולדמיין את הסיפור שלהם. כמובן שהבגדים, המראה, ההתנהגות מעוותים את הראיה שלי, ולפעמים מתגלה שהבחורה שלצידי, שנראית כה מתוחכמת היא כולה מוכרת בזארה, בעוד שהמוזר מהספסל ליד הוא זה שבדיוק הפקיד בבנק את המיליונים שעשה כשמכר את הסטראטאפ שלו.

אבל ההנאה מהשעשוע נותרת בעינה - הרי את רוב האנשים האלה אין סיכוי שאפגוש עוד פעם.

 

המשרד לקבלת תלמידים זרים הוא קרקע פוריה לשעשועים כאלה.

הנה האירנית (בטוח מתנגדת משטר שנאלצה לברוח מפחד משמרות המהפיכה, ומתחת לשמלה המסורתית יש לה מכנסונים קצרים אה-לה-בריטני ספירס).

הנה ההיספאנים (אופס, השד הגזעני מלווה גם כאן - אלה ב-ט-ו-ח לא גרים בשכונה שלנו).

הנה האירופאי חמור הסבר עם טבעת החותם שנראה כמו דיפלומט (אבל החליפה שלו גזורה רע ותפורה עוד יותר רע. מתחזה).

 

שני כסאות ממני יושבת מישהי ממוצא אסייתי. פעם ידעתי להבחין בין יפאני לסיני לתאילנדי. הם ממש לא דומים. אבל בבליל המראות הנוכחי, היא נראית לי גנרית.

היא מגניבה מבט אלי. אני מסתכלת בחזרה. היא מסתכלת על הילדים. אני מחפשת את הילדים שלה.

משחק של מבוכה שבו שתינו מנסות לשחק את הרואה ואינה נראית, ושתינו יודעות היטב שאנחנו רואות זו את זו.

היא מגייסת אומץ ראשונה ושואלת "כל אלה הילדים שלך?".

אני מסתכלת מסביב, תוהה כמה ילדים היא חושבת ששייכים לי (המסדרון מלא) ועונה עם תנועת יד - "השלושה האלה? כן. הם שלי".

מבטה המום.

"שלושה ילדים? וואו. כמה עבודה".

אני מחייכת.

"הם דווקא די בסדר. זה רק אוגוסט שקשה קצת".

(למען ההגינות חשוב לציין שהמיניאטורה בדיוק ישנה והבלונדיני והשאטני היו שקועים בסרט מצויר שהוקרן מולם - אלה היו דקות התהילה שלי כאמא רגועה ומושלמת).

בעשר הדקות הבאות היא לא הפסיקה להתפעל מהקונספט של שלושה ילדים ואמא, איך מסתדרים עם שלושה, איך חיים עם שלושה, האם יש חיים עם שלושה (התשובות - בקושי, בסדר, לא).

 

ניסיתי להמעיט מגודל ההישג, למרות שיש ימים בהם ברור לי שאני המועמדת הבאה לפרס נובל (במיוחד כשאני מצליחה לסיים יום כולל ארוחת ערב ואמבטיה ולא כולל צרחות) והכל עניין של פרספקטיבה, כך שאמהות לארבעה ומעלה בטח מסתכלות עלי ועל שכמותי וצוחקות,  אבל היא בשלה - "רצינו עוד ילד*, אבל בסין אי אפשר, וכשהגענו לארה"ב בעלי החליט שזה יותר מדי עבודה".

אה. את מסין. נעים להכיר.

"תודה, מאיפה את?"

מישראל.

"אז מה זו השפה הזו שאת מדברת עם הילדים?"

עברית.

"מעניין, לא שמעתי על זה אף פעם. נשמעת שפה קשה".

(סינית נשמעת לך פשוטה יותר? )

 

מדברות על הא, על דא ובעיקר על ילדים, על עליה לכיתה א' (כן, גם הם. כן, גם היא מתרגשת מאד. לא, גם הילדה שלה לא יודעת יותר מדי אנגלית), על השכונה.

וואלה? אנחנו גרות באותו רחוב. לא, גם לה אין מושג איפה התחנה של ההסעה לבית הספר.

 

התור שלנו מגיע, נפרדות בהתרגשות הדדית והחלפת מספרי טלפון.

קטעים. יש לי חברה חדשה, והיא סינית שאין לי שום דרך לבטא את שמה.

 

---

* אוקיי, אולי זה נורא מגעיל וגם שטחי להפליא, אבל הילדה שלה היא באמת הילדה הכי מכוערת שאי פעם ראיתי (גם אם לוקחים בחשבון שכל הסינים נראים אותו דבר - היא לא). נשאלת השאלה אם אתה סיני ומותר לך רק ילד אחד, והילד הזה נולד מכוער כמו הלילה, אפשר לקבל היתר לעוד אחד?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 10/8/2006 21:34, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-15/8/2006 10:05

18,472