ראש השנה

מוזר להיות פה בחגים. מוזר, כי יש ואין הרגשה של חג.

כי בתור ל-school bus בבוקר, הג'מעה הישראלית מבררת בעדינות (או לא) איפה אתם בחג, מה התכניות, מה התפריט.

בחוץ, לעומת זאת, עולם כמנהגו נוהג. נכון שבסופר יש מדף מובלט ומקושט עם דבש, קמח מצה ומיץ תפוחים, אבל זה כאילו רק ליודעי ח"ן. האחרים חולפים על פניו כאילו כלום לא קרה, לא קורה.

 

אבל במטבחי השכונה התכונה בעיצומה. חלוקת עבודה נעשתה עוד בתחילת השבוע, שיירות יצאו בדרך לקוסקו לקנות בשר בזול, וסוגיית הגפילטע פיש נדונה על כל פניה - השונאים, האוהדים המושבעים וחבר המושבעים שבתווך. אסכולת מנישביץ' מול אסכולת האותנטיים שמצאו כאן איזה מקור עלום למכירת קרפיונים ששמו מועבר בלחש מפה לאוזן. גם האותנטיים מסכימים שהטעם לא כמו בבית, אבל ככה זה בגולה.

 

כלשעצמי, הלכתי על האופציה המתוקה. אחרי פיאסקו עוגת השזיפים לקחתי את הנושא ברצינות וערכתי מחקר מדוקדק על מדפי מוצרי האפיה בסופר. מאמא שלי קיבלתי את קובץ המתכונים של סבתא שלי - זה ששנים אנחנו מתחננות לקבל והיא מתחמקת מכך בתירוצים פולניים שונים ומשונים כמו: "זה בערך. לוקחים קצת מזה וקצת מזה ומערבבים" או "תעזבי, אני אאפה לך" והטוב מכולם "את יודעת שאני אופה במרגרינה ואני יודעת שאת שונאת מרגרינה" (דא, אבל אני מתה על העוגות שלך...).

 

הערת אזהרה - פולניות לא יודעות לבשל. יותר נכון, פולניות יודעות לכבס נפלא. אם צריך להוריד כתם זפת מכנפיו של קורמורן אומלל - פולניה זו הכתובת. למרבה הצער, פולניות מיישמות את אותן תיאוריות גם לגבי מזון. אוכל פולני לא טעים, נקודה. קוסקוס זה שוס הרבה יותר רציני מקיגעל. מצד שני, באפיה - אין על התפוצה הזו. תנו לי רוגעלך, קיכעלך, לייקח ועוגת תפוחים של סבתא שלי בכל יום מימות השבוע ואמות אדם מאושר (ושמן).

 

לרגל הנסיעה שלנו והעובדה שקצת קשה להעביר רוגעלך במייל, אמא שלי הצליחה להוציא ממנה את פרטי הפרטים של המאפים ואני שינסתי מותניים, חגרתי את סינרי הוירטואלי, אספתי ביד רחבה את כל האומץ שבלבי ויצאתי למסע האפיה בחרדת קודש.

אלה המתכונים של סבתא. רק סבתא יודעת להכין אותם, ורק לה זה יוצא כמו שצריך. מי אני, יבחושה בת שלולית, שאגע בקודש הקודשים הזה, ועוד כשהמצרכים לא בדיוק אותו דבר, אין לי את קרש העץ שסבא הכין לה לפני ארבעים ומשהו שנה, וגרוע מכל - אין לי את ה"יד". זו שיודעת כמה קינמון להכניס ועד כמה ללוש את הבצק כדי שיצא בדיוק במרקם המושלם.

 

עמדתי מול הקערה כחמש דקות בלי שהעזתי להכניס את הקמח לתוכה. היה לי קשה לעשות את הצעד הראשון, זה שאומר "הנה, אני עושה את זה לבד, בלי סבתא". התגעגעתי אליה. למגע היד שלה, להכוונה, לחיוך עד קצה העיניים כשאנחנו מגרגרים מאושר מול העוגות שלה.

ואז עשיתי את זה. אולי זה נשמע אוילי אבל הכנת העוגה הפכה למין טקס חניכה במעמד צד אחד. הרגע שבו התפוחים בעבעו על האש ("אל תשימי יותר מדי מים. את רוצה רסק, לא מרק") ופתאום מפלחים הם הפכו למרקם המדויק שכולנו מכורים לו, היה רגע מתוק-מריר. ובעיקר - התגעגעתי נורא.

מצאתי את התירוץ הדבילי ביותר בעולם (להכניס קינמון לעוגה או לא?) והתקשרתי. הערתי אותה מהשינה ואחרי שתי שניות של התרגשות ועוד שתי דקות של הסברים מפורטים על כאלה שאוהבים קינמון וכאלה שלו, ואיך העוגה צריכה להיות כזו שתהיה טעימה לכולם, פנינו לנושא השיחה החביב עליה - הילדים, הנינים שלה.

רציתי להגיד לה כמה אני מתגעגעת וכמה אני חוששת שאולי כבר לא נספיק להתראות, אבל לא העזתי. נדמה לי שהיא הבינה לבד.

 

---

זה מה שיצא. מישהו רוצה מתכון סודי כמעט כמו המרשם לקוקה קולה?

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/9/2006 21:29, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
12 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
תגובה אחרונה של nina ב-27/9/2006 14:02

18,471