ילדים זה שמחה

הלכתי לרשום את השאטני לבית הספר.

מדובר בתהליך סבוך ומייגע, כדרכם של תהליכים בירוקרטיים אמריקאים, הכולל ביקור במשרדי החינוך של המחוז, בחינה באנגלית (עבורו, לא עבורי..), בדיקת ההיסטוריה הרפואית שלו והחיסונים שקיבל ורק לאחריה שיבוץ לבית הספר.

מאחר ואנחנו באים מארץ מערבית (נניח. זה לפחות מה שהם חושבים עלינו, עדיין) הליכי החיסונים שלהם ושלנו די דומים. השוני העיקרי הוא בכך שילד שנכנס למערכת החינוך ממקום זר חייב להבדק כדי לברר האם הוא נשא שחפת.

לא השתנה שום דבר מאז שאני הייתי בכיתה ז' - מגרדים את העור עם מחט (כואב. במיוחד כואב אם זה הילד שלך שמגרדים לו. כשזה אתה, וסביבך ערימות של גיבורי כיתה ז', לא תעז להחצין את הכאב, חלילה), מחכים יומיים לראות אם התנפח, חוזרים ובודקים.

אותו דבר כאן.

גרדנו, בכינו, חיכינו, חזרנו לקליניקה של משרד החינוך.

מקום מוזר הוא המשרד לקבלת תלמידים זרים. במסדרון צר יושבים הורים וילדים בגילאים שונים, מלאומים שונים, חלקם יודע אנגלית סבירה ואף שוטפת, חלקם לא מבין מילה. לחלקם הילדים משמשים כמתורגמנים.

 

אחד הדברים שאני נהנית מהם כשאני רואה אנשים אחרים הוא לנסות ולדמיין את הסיפור שלהם. כמובן שהבגדים, המראה, ההתנהגות מעוותים את הראיה שלי, ולפעמים מתגלה שהבחורה שלצידי, שנראית כה מתוחכמת היא כולה מוכרת בזארה, בעוד שהמוזר מהספסל ליד הוא זה שבדיוק הפקיד בבנק את המיליונים שעשה כשמכר את הסטראטאפ שלו.

אבל ההנאה מהשעשוע נותרת בעינה - הרי את רוב האנשים האלה אין סיכוי שאפגוש עוד פעם.

 

המשרד לקבלת תלמידים זרים הוא קרקע פוריה לשעשועים כאלה.

הנה האירנית (בטוח מתנגדת משטר שנאלצה לברוח מפחד משמרות המהפיכה, ומתחת לשמלה המסורתית יש לה מכנסונים קצרים אה-לה-בריטני ספירס).

הנה ההיספאנים (אופס, השד הגזעני מלווה גם כאן - אלה ב-ט-ו-ח לא גרים בשכונה שלנו).

הנה האירופאי חמור הסבר עם טבעת החותם שנראה כמו דיפלומט (אבל החליפה שלו גזורה רע ותפורה עוד יותר רע. מתחזה).

 

שני כסאות ממני יושבת מישהי ממוצא אסייתי. פעם ידעתי להבחין בין יפאני לסיני לתאילנדי. הם ממש לא דומים. אבל בבליל המראות הנוכחי, היא נראית לי גנרית.

היא מגניבה מבט אלי. אני מסתכלת בחזרה. היא מסתכלת על הילדים. אני מחפשת את הילדים שלה.

משחק של מבוכה שבו שתינו מנסות לשחק את הרואה ואינה נראית, ושתינו יודעות היטב שאנחנו רואות זו את זו.

היא מגייסת אומץ ראשונה ושואלת "כל אלה הילדים שלך?".

אני מסתכלת מסביב, תוהה כמה ילדים היא חושבת ששייכים לי (המסדרון מלא) ועונה עם תנועת יד - "השלושה האלה? כן. הם שלי".

מבטה המום.

"שלושה ילדים? וואו. כמה עבודה".

אני מחייכת.

"הם דווקא די בסדר. זה רק אוגוסט שקשה קצת".

(למען ההגינות חשוב לציין שהמיניאטורה בדיוק ישנה והבלונדיני והשאטני היו שקועים בסרט מצויר שהוקרן מולם - אלה היו דקות התהילה שלי כאמא רגועה ומושלמת).

בעשר הדקות הבאות היא לא הפסיקה להתפעל מהקונספט של שלושה ילדים ואמא, איך מסתדרים עם שלושה, איך חיים עם שלושה, האם יש חיים עם שלושה (התשובות - בקושי, בסדר, לא).

 

ניסיתי להמעיט מגודל ההישג, למרות שיש ימים בהם ברור לי שאני המועמדת הבאה לפרס נובל (במיוחד כשאני מצליחה לסיים יום כולל ארוחת ערב ואמבטיה ולא כולל צרחות) והכל עניין של פרספקטיבה, כך שאמהות לארבעה ומעלה בטח מסתכלות עלי ועל שכמותי וצוחקות,  אבל היא בשלה - "רצינו עוד ילד*, אבל בסין אי אפשר, וכשהגענו לארה"ב בעלי החליט שזה יותר מדי עבודה".

אה. את מסין. נעים להכיר.

"תודה, מאיפה את?"

מישראל.

"אז מה זו השפה הזו שאת מדברת עם הילדים?"

עברית.

"מעניין, לא שמעתי על זה אף פעם. נשמעת שפה קשה".

(סינית נשמעת לך פשוטה יותר? )

 

מדברות על הא, על דא ובעיקר על ילדים, על עליה לכיתה א' (כן, גם הם. כן, גם היא מתרגשת מאד. לא, גם הילדה שלה לא יודעת יותר מדי אנגלית), על השכונה.

וואלה? אנחנו גרות באותו רחוב. לא, גם לה אין מושג איפה התחנה של ההסעה לבית הספר.

 

התור שלנו מגיע, נפרדות בהתרגשות הדדית והחלפת מספרי טלפון.

קטעים. יש לי חברה חדשה, והיא סינית שאין לי שום דרך לבטא את שמה.

 

---

* אוקיי, אולי זה נורא מגעיל וגם שטחי להפליא, אבל הילדה שלה היא באמת הילדה הכי מכוערת שאי פעם ראיתי (גם אם לוקחים בחשבון שכל הסינים נראים אותו דבר - היא לא). נשאלת השאלה אם אתה סיני ומותר לך רק ילד אחד, והילד הזה נולד מכוער כמו הלילה, אפשר לקבל היתר לעוד אחד?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 10/8/2006 21:34, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-15/8/2006 10:05

שאנטי בקניון
הלכתי עם המיניאטורה לקניון, להסדיר כמה דברים חשובים שבלעדיהם ממש אי אפשר לנסוע לחו"ל (מי אמר חמסות להמונים ולא קיבל?).
איתרע מזלנו ובחרנו דווקא ביום שבו נספרו: הפסקת חשמל בכל חלקי הארץ (או לפחות בכל החלקים בהם לא נפלו קטיושות באותו זמן), קטיושות - אלה מהסוגריים הקודמים, ומחבל מתאבד אחד שהתברבר בין קניוני איזור השרון, ככל הנראה בחיפוש נואש אחרי סייל אמיתי של בגדי קיץ שלא נראים כמו סמרטוטים.
כשהגענו לקניון והדבר היחיד שעבד שם היו המעליות הייתי צריכה לשקול פניה לאחור וחזרה הביתה. אבל אי אפשר היה כבר לצאת, מפאת הפקקים שסתמו כל חלקה נאה,ולאור הטלפונים ההיסטריים שטרטרו והתריעו על אותו חובב שופינג שמסתובב באיזור בליווי מסוקים.
כך מצאתי את עצמי, שלא בטובתי, מצטרפת לחוג מוסיקה לעוללים שהתקיים באותו קניון לחדוות הקהל.
האתר המלבב שבו אירע המאורע המשמח הזה היה ג'ימבורי המצוי מתחת למדרגות הנעות של הקניון, כשברקע מתערבבים קולות הרינגטון החדש של נינט עם צעקות ה"מאמי, תראי איזה יפה לי הפסים!". הכי שאנטי בעולם.
הפעם השניה בה הייתי צריכה לשקול את צעדי היתה כשהמדריכה, אושיה נחשבת מתחום הלידות האלטרנטיביות, פצחה ב"כולנו מעגל גדול, בואו נגרש את הפחדים שלנו, את הטילים, את המלחמה שבחוץ ונתחבר לאני הפנימי שלנו". האני הפנימי שלי רצה בשלב הזה קפה קר ומזגן.
מאחר והמיניאטורה היתה מבסוטה להפליא משלל כלי הנגינה והאביזרים, והשמועות אמרו שיציאה מהקניון היא חוויה מפוקפקת בשלב זה של היום, נשארנו.
אחרי כמה אינסידנטים של התחברות לעצמנו ולאני הפנימי שלנו, והשמעת קולות מהבטן (כשרוב הזמן הבטן שלי השמיעה קולות של רעב מכרסם) פצחה האושיה בדיקלום הבא:
"אברך את הרחם שלי
שהביא לי את ילדי.
אברך את הנרתיק
אברך את התפרים (כן, גם אלה של הקיסרי)".
כל אותן ברכות, כזכור, נאמרות בהתכוונות מלאה תחת כנפי השכינה של מדרגות הקניון. כמה טבעי.
 
בשלב הזה הפסקתי להקשיב. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "שרק לא יראה אותי פה מישהו שמכיר אותי" ומיד אחר כך "איך אני בורחת מפה בלי שיתפסו אותי וידרשו ממני לברך את הנרתיק שלי?".
 
בפעולת הסחה נועזת בעורף האויב הסתכלתי על המיניאטורה ולחשתי לה מעדנות - "רוצה ציצי?". הצהלולים שזו השמיעה היו כה קולניים עד שאף אחד לא היה יכול לשמוע אותי מסננת מבחר אמירות אנטי-שאנטיות בעליל, שהיו גורמות למיליציות הקינואה לתלות אותי בכיכר העיר כשסביבי כרוכים בגדים מכותנה אורגנית.
מחבל מתאבד בחוץ, פקקים, מסוקים מעל. אף אחד מהם לא יעצור אותי במנוסה אל החופש הסינתטי והקונבנציונלי שלי.
 

---

זה הזכיר לי את קורס ההכנה ללידה שעברתי בהריון הראשון.
בהיותי הריונית טריה, הבטוחה שלפניה אף אחד לא ילד או לפחות לא ילד לידה חשובה כשלי, חיפשתי נפשות תאומות בפורומים. אותה עת, פורום הריון ולידה של IOL (זצ"ל) היה ה-מקום להיות בו אם היו לך שני פסים על מקלון הבדיקה. בירור בפורום העלה את שמה של מדריכת הכנה ללידה מומלצת, ואחרי ראיון טלפוני קצר (בו היא ראיינה אותנו ומצאה אותנו מתאימים לצרכיה) התקבלנו לקורס.
בשיעור הראשון נזרע זרע הפורענות, כשאמרתי שמבחינתי אפשר לחבר לי את האפידורל כבר כאן ועכשיו.
המבטים להם זכיתי משאר הזוגות שרבצו על המזרנים באותו מרתף טחוב היו יכולים לשגר אותי הישר לבית הדין לפושעי מלחמה בהאג, שהיה אז מקום מאד נחשב.
"א-פ-י-ד-ו-ר-ל??" פקחה המדריכה זוג עיניים מזועזעות. "למה???". ומיד לאחריהן פצחה בשטף משפטים מהם עלה בבירור שבחירה באפידורל  שוות ערך פחות או יותר להזנחה תהומית של הילד טרם לידתו ומצדיקה לכל הפחות 20 שנות מאסר עם עבודות פרך, ללא אפשרות חנינה.
 היה רשרוש באויר בשעה שכל הזוגות האחרים התרחקו מאיתנו כמוכי צרעת. מיד סומנו כזוג הבעייתי של הקורס.
אבל אנחנו דבקנו במטרה (אני דבקתי, הוא נגרר איתי בעל כורחו) ונשארנו עד הסוף. המר.
בשיעור האחרון של הקורס היינו אמורים לצפות בסרטי לידה. מאחר ועד אז (ולמעשה גם היום) לא ראיתי לידה, חיכיתי לחלק הזה של הקורס בכליון עיניים.
לא הייתי מוכנה למה שציפה לנו.
סרט. שכולו לידות.
בים השחור. בתוך הקרח.
מסתבר שיש איזו עדת אנשים (בעדינות אפשר להגדיר אותם כ"לא קונבנציונליים") שנוטה לצאת ללדת את ילדיה בתוך הים השחור, גם אם במקרה הים השחור בדיוק עסוק בלקפוא לכבוד החורף בטמפרטורה שיורדת לכמינוס 30 מעלות. במקרה כזה הם חוצבים לעצמם חור בקרח (מן הסתם את הקרח מהחור הם שומרים כדי להוציא אליו לאחר מכן את זקני השבט, אבל לא נסטה מהנושא) ושם הנשים גולשות להן לאיטן, אל תוך המים הקפואים, עד לרגע בו אמור התינוק לצאת לאויר העולם.
 
מיד כשהצלחתי לסגור את פי הפעור (וזה לקח כמה ימים) התקשרתי לאיכילוב כדי לברר את מצאי הקרח אצלם. כשענו לי שאין להם, ידעתי ששם אני יולדת.
 
אגב, בסופו של קורס ילדו כל שותפותי בניתוח קיסרי. רק אני והאפידורל שלי הפלגנו לנו לעבר הזריחה כצמד נאהבים.
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/7/2006 15:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
10 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-26/7/2006 19:48

הניתוח

היום ניתחנו את התינוקת. הסתבר לנו בגיל מאד צעיר שיש לה איזו בעיה זוטרה בעיניים, אבל לא זוטרה במידה כזו שתאפשר התעלמות. ניסינו את הקטע של ההתעלמות למשך כמה חודשים. לא עבד. ביקרנו אצל אחד המומחים לנושא בארץ - מעך, לחץ, כיווצ'ץ' לה את העיניים (צרחה כמו מטורפת, ובצדק). לא עבד. הלכנו על אופציית הניתוח בלב כואב.

 

23:00 - ארוחה אחרונה. מעכשיו והלאה המיניאטורה בצום. דווקא הלילה היא החליטה לישון היטב ולא רצתה להתעורר, לא רצתה לינוק. ניסיתי לשדל או להכריח, נגמר בשתי דקות של יניקה. גם זה משהו.

 

03:00 - היא מתעוררת. קצת מים, זה מה שמותר. לשמחתי היא לא מוחה יותר מדי. לישון אני כבר לא ישנה אחרי זה.

 

05:45 - השעון "מעיר" אותנו. כאילו שישנתי קודם.  מסתכלת על המיניאטורה, ישנה כמו אבן. לא זוכרת מתי היא ישנה כל כך טוב. כואב הלב להעיר אותה, אבל הזמן חולף ואין ברירה. היא מתעוררת, דווקא מבסוטה מההמולה סביבה. ולא מקטרת. להפתעתנו, היא לא מזנקת להנקה מהירה של בוקר. שרדנו את הקטע שממנו חששתי.

 

06:30 - אנחנו יוצאים לדרך. קריר בחוץ בשעה הזו של הקיץ. הקרירות מפתיעה אותי וגם את המיניאטורה שמסתכלת סביב במבט די נדהם. מצד שני, אולי התדהמה שלה נובעת מאיך שאמא שלה נראית בשעות פליליות בעליל.  מסתבר שאנשים מסתובבים בחוץ בשעות האלה, ועוד מרצונם!

 

07:00 - עומדות רגלינו בפאתי שניידר. בית החולים מתעורר ומתמתח. הקיוסק עוד לא פתוח ואין לי דיאט קולה. פאק. בלי דיאט קולה אני לא יכולה להתחיל את הבוקר. מצד שני, אני לא יכולה לשתות לידה. היא מתנהגת כל כך יפה בצום, לא מקטרת, כמעט. מסתכלת סביב בעיניים עגולות, תמהות וגדולות שתיכף יורדמו ויטופלו.

במחלקת אשפוז היום של שניידר, הופ! כבר מחרישים אזניים. הקונצונים חזק בעסק. המיניאטורה דווקא לא. היא מעוניינת יותר להתיר את השרשרת שעל צווארי. סבבה. מצוין למוטוריקה העדינה.

 

07:10 - יושבות כמה משפחות, עם ילדים בגילאים שונים, מחכים לקבלה לניתוח. כולם נראים רגועים, אבל אם מסתכלים על הרגליים של האמהות (כולן הקפידו על לק מדוגם היטב לקראת האירוע) רואים שהרגליים, אפעס, רועדות קצת. בקטנה.

 

07:20 - קוראים לנו להכנס לאחות. די סימפטית האחות הזו. צחקנית ומיד מעוררת אמון. מתקבלים לאשפוז יום והולכים ללבוש פיג'מה. הילדה, זאת אומרת. לא אנחנו. הפיג'מה שלה מזכירה קצת את תחפושת הדלמטים שהכנתי לאחיה כשהיה בן שנתיים. לבנה עם כתמים שחורים וענקית על המיניאטורה שלנו. הקונצונים עדיין מתווכחים על משהו במסך שתלוי מולנו.

 

07:45 - כנראה שחררו כמה שומרי סף מהגולאג האזורי. אחת מהן מגיעה אלינו בדמות המרדימה. לא שלום, לא בוקר טוב, לא הזדהות בשמה, חלילה. "תחתמו פה ופה על הסכמה לניתוח". סליחה, על מה אנחנו חותמים בדיוק? הבעל מסתכל עליה, אומר "אני קולגה" וזוכה בתמורה לנהמה גסת רוח. אני משב אויר נטול משמעות מבחינתה והתינוקת בכלל נזנחה על המיטה בלא מבט חטוף.

אוטומטית אני שונאת אותה. היא מזכירה לי את המורה לפיזיקה מהתיכון, ואני נזכרת מיד למה נשרתי אחרי השיעור הראשון בפיזיקה. אני לא נותנת בה אמון. כשהאחות הסימפטית מקודם שואלת אותה אם לא כדאי לטשטש קצת את התינוקת לפני ההרדמה, וההיא נוהמת משהו בתגובה, ורגע אח"כ נוהמת משהו שמסתבר כהיפך הגמור מהנהמה הראשונה, שאריות האמון הספוראדיות שעוד היו בי, נעלמות לגמרי.

 

07:50 - הבעל ואני מנהלים שיחה שקטה על היחס של הרופאים לחולים. פתאום הוא רואה את הדברים מהצד השני של המטבע, מצידו של הפציינט. לפחות שני דברים טובים יצאו מהבוקר הזה (בינתיים) הוא אמפתי יותר לחולים שלו, והקונצונים נגמרו. המיניאטורה בינתיים מבסוטה על הידיים, לא מקטרת יותר מדי על הרעב. לא פלא, בהתחשב בעובדה שהיא חושבת שאוכל הוא בגדר בזבוז זמן טוטאלי.

 

08:10 - מגיע הרופא. אופס, לא זה שחשבנו שינתח אותה. לא נורא. גם זה בסדר. מקצועית, זאת אומרת. לא מבחינת אישיות, חלילה. גם הוא ממטיר עלינו מילים בלעז (מזל שקראנו מספיק כדי להבין במה מדובר) ולא משתהה כדי להסביר במה מדובר.

 

08:20 - אנחנו נקראים לחדר הניתוח. תורנו הגיע. שואלים מי ילווה אותה להרדמה, ואני מיד מנדבת את הבעל. הוא עמיד יותר בחדרי ניתוח. הוא מתלבש בכובע ונעלי חדר ניתוח, והמיניאטורה משועשעת מאד, מתוך מבט מסטול של טשטוש. אני מפנה את עצמי ברגליים כושלות לחדר ההמתנה. מקבלת קוד שבאמצעותו אפשר לראות באיזה שלב הניתוח נמצא. יאללה, שיוציאו אותה כבר החוצה ואראה שהיא בסדר. שיעבור כבר הזמן הזה, שיעבור.

 

08:40 - בחדר ההמתנה, בין ההורים האחרים שאיתם נפגשנו באשפוז היום בבוקר, מתפתחת מין שותפות גורל של מבטים והנהונים אמפטיים. יש כאלה שקוראים תהילים. אני קורעת את הציפורניים שלי. איך לא חשבתי להביא את החומר לבחינה של מחר? כאילו שזה הזמן לשבת וללמוד. הריכוז שלי קרוב לנקודת האפס.

 

08:45 - קוראים לנו להתאוששות. ממלאים את בקשתי להיות לצידה כשהיא מתעוררת. אני נועלת נעליים מבד ארוג ונכנסת בדחילו ורחימו. המיניאטורה שוכבת שם על מיטת תינוק של בית חולים, לבד בחדר ההתאוששות, מסכת חמצן לאפה והיא ישנה כמו דוב. דוב בשיא החורף. היא לא זעה ולא נעה. אני יושבת לידה, עוקבת אחרי סימני הניטור. רואה שהכל תקין ובכל זאת מתפללת (למי? לא ברור. אני ואלוהים לא מנהלים מערכת יחסים מסוג כלשהוא) שתתעורר כבר. בדיוק כמו שאני מתחננת מדי לילה שתישן, עכשיו אני מתחננת שתקום כבר. שאדע שהיא בסדר. אולי בגלל השינוי הפתאומי בדרישות ממנה, היא מתעלמת וממשיכה לישון. הלשון שלה דבוקה לחיך והפה פתוח קצת. מזכירה לי את האוגרים שהיו לי כשהייתי קטנה. אני מתפללת שסופה יהיה טוב משלהם...

 

09:05 - באה אחות אחרת. מתוקה. מעירה אותה בעדינות. "בוקר טוב קטנטונת". המיניאטורה מסטולה לגמרי. העיניים מתגלגלות קצת. כמה טיפות של דם בזויות העין ובנחיריים. חוץ מזה, כלום. היא נראית בסדר. היא עוברת לידיים שלי, מתכרבלת ונרדמת מחדש. אחרי כמה דקות היא מתחילה לפקוח עיניים ומיד מקטרת. עכשיו אני יכולה לחייך. הילדה הדעתנית שלי חזרה.

היא לא מקבלת את ציצי המחמד שלה מיד, והקיטורים מתחילים לעלות השמיימה. אבל אסור. עוד קצת, עוד צפיה מדוקדקת בתגובות שלה ורק אז נקבל אישור להאכיל אותה.

 

09:07 - האחיות נשברות. הקיטורים שלה מאיימים לנפץ את זגוגיות המחלקה. הן עוד לא יודעות את מה שאני יודעת: היא מסוגלת ליותר. היא לא מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה. אם היא רק רוצה, היא תוכל להגיע הרבה יותר גבוה. בווליום, כמובן. אנחנו מקבלות אישור להתחברות.

אין קץ לשמחתי. אין קץ *.

המיניאטורה מקבלת את ציצי המחמד שלה, אני מקבלת את המיניאטורה חזרה בפורמט המוכר והאהוב שלה, במסגרתו היא שורטת לי את הצוואר מרוב חיבה. אנחת רווחה נוסח הוליווד.

 

09:40 - אחרי יניקה ממוסטלת למרחקים ארוכים, הילדה מתעוררת כולה עוז ועזוז. ביד יש עוד פתח לאינפוזיה שלא הוסר, האף עוד מדמם מעט והעיניים קצת דומעות, אבל זה לא מפריע לדעתנית לשחק במשחק כדורגל יד שהיא מצאה (אין לי מושג איך) מאחורי הגב שלנו. היא מבסוטה לאללה.

 

שעה אחר כך אנחנו משתחררים. הרופא בא, מלמל משהו על ביקורת ועל טיפות ולא ממש טרח לוודא ששמענו משהו. האחיות נפרדו מאיתנו בחיוך ובקצקוצים לכיוון המיניאטורה. אני נפרדתי משניידר באנחת רווחה ובמחשבה שמבחינתי, מיצינו את ענייני רפואת הילדים לעשור הקרוב אם לא לנצח, והבעל סיכם ב"עכשיו אני מבין למה שונאים אותנו"**

 

המיניאטורה? היא דפקה עוד זינאדין זידאן אחד לפינת השולחן (המצח שלה נראה נורא), דיממה היטב מהאף (חלק מהעסק) וטחנה משהו כמו רבע קילו של כבד קצוץ (איחס) לתפארת יהדות פולניה. כאילו לא היה כלום.

 

---

* אברהם שלונסקי, עוץ לי גוץ לי.

** אותנו = רופאים (כן, הוא שייך ל"הם").

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 11/7/2006 17:00, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מיכליקה ב-14/7/2006 18:39

18,471