הכורסא הירוקה (פוסט קרעכץ)
לכורסא הירוקה היה בהתחלה כלל צבע אחר. רק אחרי הרבה שנים היא רופדה בקטיפה ירוקה. כבדה, עם רגליים קטנות ומסעדים גדולים - עליהם הונחו, באופן טבעי ומתורבת בתכלית, מפיות קרושה שנסרגו ביד. כמו באירופה. במקום שבו שכנה הכורסא הירוקה, באמצע הלחות של מישור החוף אשר בלבנט, ניסו ליצור אשליה קטנה של אירופה מפעם - עם פסנתר, וויטרינה מלאה בשלל קריסטלים מבהיקים, שטיחים שנורא רצו להגיע מדרך המשי, אבל כנראה הגיעו מ"כרמל", ושאר האוצרות הלא רבים של המשפחה מוצגים לתפארת. ובכלל לא קראו לה "כורסא". היא היתה "פוטל".
לשבת על הפוטל היה מותר רק לאורחים. אלה שהגישו להם ליקר בכוסיות קטנטנות, ושהיו נאנחים כשהיו קורסים לתוך הכריות העמוקות במין "קרעכץ" כזה שידעו לעשות רק כאלה עם היסטוריה פולנית אמיתית. ביום יום, היא היתה ממורקת, מנוערת, מכוערת, מנוקה וניצבת - כמו אחותה התאומה בפינה השניה של החדר - כמונומנט רב הדר. לא משהו שמשתרעים עליו.
 
החריג היחיד היה ימי מחלה. בבקרים של מחלה שונעתי בשעת בוקר אכזרית ישירות לבית של סבא וסבתא שלי. בימי מחלה, ורק אז, היתה הכורסא הירוקה הופכת לממלכה שלי, ולו משום המיקום המושלם שלה, בדיוק מול הטלויזיה עם הכפתורים הגדולים ששידרה בשחור-לבן את הטלויזיה הלימודית ו"רגע עם דודלי". לכורסא היו מוגשים מיני תפנוקים, כמו לאורחים חשובים - מיץ סחוט מהתפוזים שבחצר, סנדביץ' עם אבוקדו, עגבניה ומלח על לחם שחור מהמכולת ליד, בדיוק כמו שאהבתי. רק שאוכל, שאבריא. לא היתה חרדה בעיני סבתא שלי כמו חרדת המראה של ילד שלא אוכל. חום, שיעולים, אף מנוזל ואפילו אבעבועות - כל אלה היו קטנים עליה. אבל ילד ללא תיאבון? זו היתה סיבה להזעקת רופא מומחה או לפחות לאפיה מהירה של רוגעלך.
אני כבר לא זוכרת מה כללו גינוני הטקס המפורטים של ימי המחלה, אלא רק את תנועת ההתמתחות וההתכרבלות חליפות בתוך מושב הכורסא, שאיפשר לגוף להשתקע בו ולכרית לקבל בהתאמה את צורתו של הגוף, ואת סבתא שלי מנסה לרמות אותי ב"ארץ עיר" ("ברור שוונאי זה מקצוע. וונאי. כזה שוונה וותים. נו, את יודעת שהעברית שלי לא מי יודע מה"). כמה אהבתי לחלות, וכמה הייתי טובה בזה. כמחצית מכיתה ד' ביליתי בין אנגינה לשפעת, בואכה דלקת ריאות, ועד היום אני זוכרת מצוין את פרטי הפרטים של "גבי & דבי", אבל לא יכולה לעשות פעולות חשבון בשברים פשוטים.
 
אין לנו כורסא ירוקה. אין לנו גם סבתא זמינה לשלח אליה ילדים חולים.
אנחנו מסתפקים בספה אדומה וכורסא שחורה. שתיהן החלו בטרנספורמציה, ומקבלות את קווי המתאר של ישבני הילדים.
כבר עשרה ימים אנחנו חולים. בתורות. התחיל מהשאטני, המשיך בבלונדיני, ריבאונד לשאטני - אחרי שהיינו בטוחים שהחלים כליל, והופ, גם הבלונדיני קורס שוב, כשהמיניאטורה מצטרפת לקרשנדו הסיום, במסגרתו גם אני מעלה חום. והיום, אחרי שחשבתי שאנחנו רואים כבר את קו הסיום, הוזעקנו לבית הספר לאסוף את השאטני שהקיא אצל האחות ומיד נרדם בתשישות. הללויה.
הרופאה פסקה "וירוס", הנהנה ברחמים ושלחה אותנו לדרכנו.
 
בימים הראשונים עוד החזקנו פאסון לא רע. זו ההזדמנות שלנו להוריש את מורשת הרביצה על הספה והבהיה בטלויזיה בימי מחלה גם לדור שאחרינו (לא שהם לא מצטיינים בזה בכל מקרה), גם אם לא מדובר בסוגה עלית כמו שלומית המורה לחשבון אלא רק ב"לילו וסטיץ'", בכל זאת - סוג של קולטורה.
אחרי עשרה ימים, אני יכולה להודות בלב שלם - אני לא טובה בתפקיד פלורנס נייטינגייל. יש גבולות לאמפטיה ולסבלנות שניחתי בהם. אני רוצה חנינה.
איכשהוא, עיקר הדאגה שלי מזדקק - בדיוק כמו שני דורות אחורה - לשאלת האוכל. מה תאכל? מה להכין לך שיהיה טעים? רוצה תותים? נביא תותים. רוצה דונאט? שיהיה דונט? שניצל דינוזאורים עשוי פירורי לחם ופלסטיק מותך? מצוין. העיקר שתאכל משהו. גם ככה אתה רזה מדי.
אני מנסה כמיטב יכולתי לתפעל את הקייטנים החולניים. כל עבודות היצירה שאפשר לעשות בחומרים המצויים בבית נגמרו. אחרי 20,984 סיבובי סופר טאקי, גם המשחק המשובח הזה נמאס עלי. אל תראו לי בכלל קופסא של מונופול או פאזל. הסבלנות שלי הולכת ומאבדת את עצמה לדעת.
נמאס לי. אני מניחה שנמאס גם להם. אבל בשילוש הקדוש של מחשב-טלויזיה-רביצה הם מוצאים מפלט לא רע. אני רוצה החוצה, לנשום אויר נטול וירוסים בלי שאף ילד יחשוב שהשיער שלי הוא סוג של שעשוע, ושאם יסובבו אותו הרבה על אצבע אחת הוא יהפוך ליצירת מקרמה חיננית. ממילא אני מתחילה להראות כמו איימי ווינהאוס, ולא בכוונה תחילה. שלושה תורות למספרה כבר בוטלו, כשהתירוץ "ילד חולה" הולך ונשמע אווילי מפעם לפעם.
בשיחות עם הארץ שואלים אותנו "אז מה מזג האויר שם אצלכם?". מי יודע? למי אכפת? בפנים חם עד שרבי, ומהביל. לא הרחקתי מעבר לשביל המוביל לבית מאז יום שישי בבוקר.
 
הייתי רוצה לקרוס במיטה, עם כוס תה וספר, לנחם את הגוף שכואב, לצמרר את החום עד הסוף ושיד רכה תלטף לי את המצח. במקום זה אני מקבלת יד חמה, מלוכלכת בצבעי אצבעות, שנדחפת לי מתחת לחולצה. בפעם השמונת'לפים.
 
די. אם יש סבתא פנויה - תופע נא מיד!
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 5/2/2008 23:48, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של miss kitty fantastico ב-21/2/2008 15:48

שתי גדות לקרולינה. זו שלנו זו גם כן.
מתוך אחד מטורי העצות בעיתונות המקומית:

Dear Amy:

How do I get my mother-in-law (who is in her 70s and lives 100 miles away) to go home after a weekend visit?

She routinely (and substantially) extends her stay. I am always a gracious hostess, but after three days, I begin to view her as a squatter, not a guest.

This has been an ongoing problem and one that my husband won't deal with. We go to her place but can't always.

Annoyed

 

את התשובה תמצאו בסוף.

---

מאזן האימה היה כדלהלן - שנים עשר ימי חופשה. שני ילדים (ואחת מתויקת במוסד חינוכי נטול חופשות בעליל). ואני. הבעל, כהרגלו, יבלה את רוב החופש בעבודה.
לנוכח המאזן האמור, הידיעה שהחמים מגיעים עם תחילת החופשה היתה בגדר חדשות מרעננות. טוב שמישהו אחר ישא בעול השעשוע והתפעול של הנוער.
אלא שמיד לאחריהם, עשה עמנו חסד גם האדון ג'ורג' דבליו, והודיע על יום חופש בין קודש (ראשון) לקודש (כריסמס), ובעברית - ייסד גשר שיצר רצף של ארבעה ימי חופשה שלמים.
זה כבר היה עניין אחר לגמרי.

מילא דונאטס ושעשועים לילדים, אבל ארבעה ימים רצופים בבית? ביחד? עם ההורים שלו? הילדים שלי?
את התגובה אפשר לסכם במילה אחת - אררררררררררררררררררררררררררררררררעעעעעעעעעעעעעע.
מיד הפנינו את כל משאבי המחשבה - אלה שעוד נותרו לנו אחרי שעות על שעות בהן הוזנו למוחנו ג'ינגל בלס לסוגיהם - ובדקנו לאן אפשר לנסוע. סוגיה לא פשוטה בימי חג  ומועד: מחירי הטיסות מרקיעי שחקים וכמעט כל אתר במרחק נסיעה סובל מקור מהסוג המצמית. ניאגרה? קור כלבים. פוקונוס? עוד יותר גרוע. ווסט וירג'יניה? השתגענו?! להתקע בשלג בין ההיל-ביליס?
הפור נפל על ה-Outer Banks, שרשרת איים החוצצת בין צפון קרולינה לאוקיאנוס האטלנטי. מעלתם העיקרית של האיים (חוץ מהעובדה שצילמו שם פעם את דוסון קריק) היא בכך שיש בהם חוף. עם חול. אמיתי. לא סלעים, דרדרים או אבנים. חול ים, חוף ים, כמו שאנחנו מכירים. או שלא.
מסתבר שהחוף הוא חוף, אבל הים לא אותו ים - הוא סוער, קפריזי, קר עד אימה, אבל יפה לא פחות מהשלולית המכונה "תיכון".
נסענו.
חמש ומשהו שעות אחרי שיצאנו מהבית הגענו לקסם.
קוטג' על הים. כמו באולגה, אבל הרבה יותר יפה. ככה -

(אלה השכנים, אבל מה זה משנה? ככה נראה גם שלנו.)

 

בלילה, כשהגענו, הים נראה ככה -

 

ובלילה אחר זה נראה ככה -

 

בקיץ, החוף מתואר כפקק תנועה ארוך של נופשים, חנויות עם ציוד ים, שמשיות ומוסיקה. כעת החוף היה שומם. אנחנו, השחפים והצדפים. מדי פעם עבר מישהו עם חיית מחמד - כלב או נעלי הליכה, ונפנף לשלום. הבתים סביבנו היו ריקים, אבל היה בשקט, שמיסגר את רעש הגלים הסוערים, משהו נעים.

והיו לנו שחפים. המון שחפים. 

 

 

במשך שלושה ימים כל מה שעשינו היה לרבוץ מול האח, לאכול המון (ולא טוב במיוחד), לטייל בין המגדלורים, בפארקים, על החוף ועל החוף ועל החוף. למצוא צדפים ולהעיף עפיפונים. 

 

 

הבלונדיני מסמלץ את היכולות התעופתיות של האחים רייט בסיוע עפיפון

 

המיניאטורה מפטמת שחפים

 

אחד הדברים שאנשי ה-OBX מתגאים בו ביותר הם המגדלורים שמקשטים את החוף. מסתבר שגם כיום, בעידן של GPSים וטכנולוגיה, הימאים עדיין נעזרים בהם. אני מודה שביקור במגדלור אחד אחרי השני, משול מעט לסיור קתדרלות באירופה. ראיתם אחד-שניים, הבנתם את הפרינציפ. ומצד שני, נחמד לגלות שכמו אצל זברות אמיתיות, אין שני מגדלורים זהים - כיוון הפסים מתחלף, התאורה משתנה, ולו כדי שהימאים יוכלו להבחין ממרחק במגדלור ולדעת לאיזו נקודה הם מגיעים.

 

על התמונה הזו אני חייבת לכתוב מספר מילים: מיק כתבה בפוסט מרתק (כהרגלה) על הצילום שבראש לעומת הצילום הפיזי. אני עומדת מהצד השני של המתרס - הזכרון שלי (לטווח ארוך או קצר) הוא לא מהמשובחים, אלא אם מדובר בעוולה נוראית, לפחות בעיני, שנעשתה לי. את זה, כראוי לפולניה, אני זוכרת היטב. אבל את הדברים החשובים באמת, המראות, החוויות, הדברים היומיומיים, אני שוכחת במהרה גם אם אני משתדלת כמיטב יכולתי לחקוק בזכרון. משום מה ריחות ומגע אני זוכרת טוב יותר ממראה.
את אבני הדרך של התפתחות הילדים, למשל, אני כמעט ולא זוכרת. למעט את המראה של כל אחד מהם אחרי לידתו. את המראה הזה אני זוכרת היטב, ואולי זה טיבה של חוויה חזקה במיוחד. אבל הזוטות היומיומיות שמרכיבות את החיים שלנו והופכות אותם למה שהם, נזנחות אי שם בירכתי המח שלי. אני זקוקה למשהו חיצוני שיזכיר לי - שורה ביומן ההתפתחות של הילדים (שמילאתי באדיקות לראשון, מילאתי באיחור עם זיופים לשני, וכתבתי בו חמש שורות לערך לשלישית - כן, מיק. אני רואה אותך מהנהנת. מצד שני, בתמונות היא לוקחת את שני אחיה בסיבוב), תמונה, סרטון וידאו. ובכל פעם אני נדהמת - כך נראינו? כך הם נראו? זה באמת קרה? היה או לא היה?

את המצלמה הנוכחית שלנו אני שונאת. התמונות שהיא מפיקה גרועות, חשופות מדי, לא מפוקסות גם כשמנסים. ובכל זאת, מכל טיול אנחנו חוזרים עם עשרות ומאות תמונות, שיתוייקו אי שם במחשב וישלפו פעם, אולי, כשיהיה לנו זמן או כשנתגעגע לרגע בחיים. אם נצליח למצוא אותן בין כל התיקיות.
במידה מסוימת אני מתגעגעת לאלבומים של פעם. לדפדוף. ליכולת לשבת ביחד, שלא מול מסך מחשב ולחוות מחדש את החוויות. את כל האלבומים שלנו השארנו מאחור, מאופסנים בישראל. המשקל שלהם היה רב מכדי לסחוב אותם איתנו, ובבחירה בין נוסטלגיה לפרקטיקה, הפרקטיקה ניצחה. לפעמים אני רוצה להושיט אליהם יד ולשלוף את העשורים הקודמים שלנו מהמדף. השנים הראשונות של השאטני, שנתו הראשונה של הבלונדיני - כאילו נעלמו מהזכרון, כי הן לא כאן. משם והלאה הכל דיגיטלי. משומר, אבל לא לגמרי זמין. החוויה שונה. התסכול מכך שהתמונות לא יצאו כמו שדמיינו כשצילמנו אותן - נשאר זהה. 

ליום ההולדת האחרון, ובאיחור מחפיר, קיבל השאטני מצלמה דיגיטלית. לא משחק ילדים כי אם מצלמה של גדולים. ומאז הוא רואה את הכל דרך מסך המצלמה (אפילו במונח "עדשת המצלמה" כבר אי אפשר להשתמש). את רוב הטיול הוא בילה בצילום. של נופים, של אחיו, שלנו, של הדמויות שנשקפו אליו ממסך הטלויזיה - יש לנו מבחר תמונות של משחקי פוטבול-קולג'ים, קולקציה נדירה של תמונות מ"בת הים הקטנה" (אל תגלו לדיסני על הפרת זכויות היוצרים הבוטה), ארכיב סרטים הכולל את אחיו עושה העוויות פנים אוויליות ואחותו מוחה ברקע, ומבחר פלאשים שהובזקו ברכב תוך כדי סינוור של כל בני המשפחה. הילד חי בסינמה וריטה. מה שלא מונח על המסך לפניו, לא קיים.

בן של אמא. 

---

ולמקרה שתהיתם, להלן תשובתה של איימי היקרה:  

You need to be firm at the beginning, when she makes the plan. Say, "We love having you, but we need to keep your visit to three days. So that would mean you'd be with us from Thursday to Sunday." Also, see if she is nervous about driving home; that may prompt her to put off her return.

אה, חופשה בקוטג' חלומי על הים זה לא הפתרון? אופס.

---

 שתהיה 2008 טובה אליכם.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 1/1/2008 01:44, בקטגוריות טיולים, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
66 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-22/1/2008 20:07

אור לגויים

קשה, קשה כאן בדצמבר. קישוטי הכריסמס מושכים את העין עד שכמעט מתחשק לרוץ למגרש הכנסיה הקרובה למקום מגוריך, לרכוש עץ מחמד קטן ולקשט אותו מעשה מרתה סטיוארט. ואם לא להתייוון לגמרי, לפחות לתלות על הדלת אחד כזה  (זו רק אני או שזה מבחיל ברמות?). מהצד השני ניצב חנוכה, שעם כל הכבוד לנצחון המפואר על היוונים שהוא מקדם, אפעס לא תפס תאוצה על פני ראש השנה ופסח. אולי כי בסך הכל הוא חג חילוני שנציגו עלי אדמות הוא הראל סקעת (או הכוכב הנוכחי בפסטיגל, יהא אשר יהא) בתפקיד יהודה המכבי.

ודווקא כאן, חנוכה מקבל פרופורציות מפלצתיות והופך למיני כריסמס. לכם יש סנטה קלאוס? הא! לנו יש 8 ימים של מתנות. לכם יש קישוטים כאלה? אנחנו נביא אותה בחנוכיה בגודל הטיטאניק! אפילו הגויים בפוד נטוורק נאלצים להקדיש זמן מסך לזוועות השמן של חנוכה.  

בין הפרדת הדת מהמדינה (as if) לבין המישמש הפלורליסטי-פוליטיקלי קורקט שבו שוחים כאן, מותר רק "לציין" את החגים בבית הספר ולא לחגוג אותם. הייתי שמחה אם מישהו היה מסביר לי את ההבדל, אבל המורה של הבלונדיני היא נעל כה שטוחה, שאין סיכוי ששני האיי קיו שמתרוצצים לה בראש יצליחו לעמוד על עצם קיומו של הדיסוננס, שלא לדבר על הסבר בגינו. שוין.

בזמן האחרון יצא שהתחלתי להתנדב בכיתה של הבלונדיני. סיפור ארוך שקשור באינקומפטנטיות המוחלטת של מורתו, להלן - הנעל. (למען הסר ספק, אני לא היחידה, בכל יום יש מי שמחזיק את ידה היטב למען לא תטעה ותחשב של-22 ילדים יש 48 ידיים. כן. ככה בדיוק).
באחד מאמשי ההתנדבות האלה עלה נושא ה"האנוקה" המתקרב ואיכשהו הנעל גייסה אותי ועוד אמא לתפקיד נחמן שי של המכבים. חלוקת העבודה כללה - לטקעס וסיפורי חנוכה עליה, עבודות יצירה עלי. וכך מצאתי את עצמי הבוקר גוזרת כתרים עם להבות ונזכרת מיד בגננת נירה ובתמונה הבולטת שלי מגן חובה, הכוללת כתר מהז'אנר האמור, חולצה לבנה ושפריץ של ריבת תות היישר מהסופגניה. נדמה לי שבגן חובה גזרתי ישר יותר מאשר הבוקר. מזל שלילדים אין מושג מה זה הכתר הזה, ואיך בדיוק הוא אמור להראות.

לשמחתי, יהדות אמריקה כה חזקה עד שרשת הציוד החד פעמי הגדולה כאן הצטיידה בשלל אינסטרומנטים לחנוכה (לא כולל הסביבון בגודל שתי קומות), ובתמורה לחופן דולרים קיבלתי ערימות של "האנוקה געלט", ובעברית - מטבעות שוקולד פרווה.
הגענו לכיתה, הוצגנו כ-mrs. no and so ועוד אחת כזו, התקבלנו במחיאות כפיים סוערות על ידי הטף המנומס (בכל זאת, כל דבר עדיף על עוד שעה עם הנעל, וגם טף צעיר יודע זאת), ומיד פרצנו בשטף של אידישקייט שכלל מכבים, יוונים ("היו מכות?" שאל ארון, ההודי עם עיני השקד הירוקות, בעניין רב), בית מקדש, שמן, לביבות ("יאאאאמ" רייר כל הטף, במיוחד כששמע שאצלנו בבית מעדיפים סוכר, ואילו בבית המשפחה השניה מעדיפים רסק תפוחים), "דונאטס מיוחדים", סביבונים ("אף פעם לא היה לי דריידל" יבבה בצער סומין, הקוריאנית. מיד הבטחנו לה שבסוף ההפעלה היה יהיה לה דריידל משלה), וחנוכיות.

אפס, החנוכיות כאן נקראות "menorah", מה שגרם לבלבול מוחלט בקרב הילדים הישראליים, שדרשו באופן מפגיע להדליק את הנרות בחנוכיה ולא במנורה, או למצער - להדליק אותם במנוריה.  אחרי שביררנו שאין מדובר ב-fire hazard איום ונורא (מחדל שאין חמור ממנו באמריקה, בה רוב הבתים עשויים מקרטון וסלוטייפ), הדלקנו את המנוריה, לחדוות הטף, שניסה כמיטב יכולתו להשליך את עצמו לתוך האש. במיוחד אחרי שטעם את הלטקעס שהוגשו להם (אני? לא אני טיגנתי את הזוועה!). המנומסים ירקו אותם לתוך המפיות שנשארו מThanksgiving, הפחות מנומסים פשוט ירקו.

לעומת זאת הדריידלים, הגעלט והכתרים היו הצלחה מסחררת (במיוחד כשהנעל פעתה בחדווה - "זוכרים איך ב-Thanksgiving עשינו כתרים של אינדיאנים! זה בדיוק אותו דבר רק של יהודים!". שקלנו לקרקף אותה בתגובה, אבל נזכרנו שבדיוק שכחנו את הטומהוק במקווה).    

נדמה לי שבשורה התחתונה הצלחנו לגייר לפחות שלושה אמריקאים, הודי אחד, סינית, שלושה קוריאנים ומשהו כמו ששה יהודים מסוגים שונים.  

רק האנה תהתה בעדינות - "אתם מקבלים רק כסף או גם מתנות?" - אני לא מקבלת מתנות, אני כבר גדולה. אבל הילדים מקבלים. "לא נורא, סנטה יביא מתנות גם לך" - אה, אנחנו יהודים. אין לנו סנטה. "אין לכם סנטה " פערה האנה הקטנה את פיה בתדהמה, בעוד עיניה מתעגלות בצער, "איך אין לכם סנטה? אני אגיד לו לבוא אליכם" - זה בסדר, אצלנו נותנים מתנות במשך 8 ימים, גם אם סנטה לא מגיע. לא נראה לי שזה שכנע אותה לערוק. סנטה מול האנוקה געלט? ברור מי לוקח.  

אולי זה ישכנע אותה.  

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 4/12/2007 04:50, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
103 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-13/12/2007 15:06

18,471