טנטרום
יודע חקלאי פיקח, וגם הורה קצת מנוסה, שכשהילד מגיע לסביבות גיל שנתיים כדאי להגיף תריסים וחלונות, להתחפר עמוק בבית ולא לנסות מעשי גבורה נואשים כמו יציאה איתו למקומות ציבוריים.
דא עקא, ששני הבנים לימדו אותי שמעבר לבאז סביב גיל שנתיים הנורא אין הרבה. מקסימום איזה בכי מתפרץ פה ושם. פחחחח.. אמרתי לסובבים אותי. גיל שנתיים? זה בכלל לא נורא. הצרות מתחילות הרבה אחר כך.
נדמה לי שזה המקום לבקש סליחה מהסובבים. אח, היהירות שבחוסר הידיעה. כמה נמוך היא יכולה להביא אותך.
כי אחרי שני בנים - שממרחק הזמן מצטיירים כסוג של מלאכי שרת (למרות שאין לי שום ספק שהם לא היו כאלה, וגם עליהם - בזמנם - הייתי יכולה לשפוך ערימות של טענות) - הגיעה המיניאטורה במלוא הדרה. כמו שאמרה לי עליה פעם מישהי - she has a mind of her own. כמה נכון.
 
קחו למשל את אירועי אמש.
מסתבר שבאמריקה צריכים לשלם מיסים! אללי! אבל כמו בישראל, גם כאן, מתקיים המירוץ העממי לדד ליין האחרון, האולטימטיבי, שאין בלתו. זרקנו את עצמנו במלוא יכולותינו הספורטיביות לתוך המירוץ והגעתי אתמול לדואר כשבאמתחתי שתי מעטפות עמוסות טפסים רק כדי לגלות שכל תושבי השכונה, השכונות שלידה וגם אלה שבמרחק עשרה מייל התייצבו אף הם בתור. ג'יימס בעמדת פקיד הדואר תיזמן שעת המתנה. תודה ג'יימס. אוי ויי.
בהתחלה היה לנו נחמד. שיחקנו במכונת הבולים האוטומטית, הסתכלנו על האנשים שבתור. הייתי בטוחה שנעבור את זה כמו גדולות.
ואז - אזעקה עולה ויורדת. משהו קרה. אני מסתובבת לנסות ולהבין מי הילד שמפר כך את השלווה, והמבט מגיע לאיזור הברכיים שלי - הו, המיניאטורה.
בחיים לא ידעתי שהיא יכולה להגיע לגבהים כאלה בצרחות שלה.
אבל אני, לא עשו אותי באצבע, ואת כל העצות בדבר גיל שנתיים קראתי כבר לפני חמש שנים. אז אני מנסה להכיל, לשקף, להבין אותה, ובסוף - כעשר דקות לתוך סאגת הצרחות - אני מתעלמת במשיכת כתף. שלי? מי אמר שהדבר הצווחני והזועם הזה הוא שלי? זה רק במקרה שהיא דבוקה לג'ינס שסביב רגלי. ההיא כבר תפתור את הבעיות שלה בעצמה.
האמריקאים מסביב לא יודעים איך להתייחס - להתעלם? להזיז את המבט? לתת עצות (הו, לא. זה חורג באופן משמעותי מקוד הנימוס המקומי), לנעוץ מבטי זעם ותוכחה חסרי תוחלת באם האומללה? all of the above ועוד קצת.
כאמור, אותה לא עשו באצבע, ואחרי ההתעלמות היא עוברת שלב במשחק. השתטחות רבתי על הקרקע כולל בטישה ברגליים. זה רק מחזק אותי בהתעלמות שלי, אבל נותן לפקידי הדואר משהו לדבר עליו. ג'יימס מתחיל להראות עצבני, אגלי זיעה ניגרים במורד הזקן שלו, והוא נראה מייחל לכך שנגיע דווקא לפקיד היפאני שלא מדבר מילה אנגלית ולא אליו.
כשסבב שני של נסיונות הרגעה לא עובד, אני מרימה אותה על הידיים. הו, איזו דממה מפתיעה. היא מבסוטה - זה אמנם לא מה שהיא התכוונה אליו במקור (לא שהיא או מישהו אחר זוכר מה היה במקור, אבל מילא) אך בלית ברירה גם "עלי!" (צורת הציווי הפרטית של "על הידיים, שלך, נו! שלך. את לא מבינה את זה, אמא אהבלה שכמוך?!") הוא אמצעי אפקטיבי לפיזור מהומות. שמישהו ימכור את הרעיון למג"ב. במקום גז מדמיע שינסו להרים פלסטינים מפגינים על הידיים. בטוח שזה יעבוד.
אנחנו מגיעות, שתינו מתנשפות, לג'יימס. הוא נראה מבועת מהצורך לקבל אותנו, ומנסה להתבדח.
פקידים אמריקאיים - חוש ההומור שלהם רחוק מלהיות משובח במיוחד. אני מניחה שלפקידי הדואר בבריטניה יש הומור יבש ואיכותי מג'יימס שלנו, ובכל זאת - הוא מנסה.
"את רוצה לשלוח אותה בדואר אויר או דואר ים?"
האמת? הצליח לו. אני מפליטה חיוך.
"כמה יעלה לי דואר אקספרס לסבתא שלה?"
"אה, זה עלי. רוצה מדבקה?" הוא פונה למיניאטורה.
היא מחייכת מתוך הבכי - חיוך ממיס לבבות. יש לה את זה, כשהיא רוצה, למלעונה הקטנה.
הוא מדביק עליה מדבקת דואר אויר גדולה, וכולם מרוצים. היא, אני, ג'יימס וקהל הממתינים מאחורינו שנאנח בהקלה כשהרודנית הקטנה יוצאת, מנופפת לעדת מעריציה.
 
עוד אפיזודת טנטרום עברה.

---

 
היום אחר הצהריים הייתי צריכה לאסוף את שני הבנים מבית הספר. מאחר ובסה"כ מדובר בפעילות איסוף שגרתית, לא ממש טרחתי על הופעתי. ג'ינס וטי שירט ארוכת שרוולים שבילו איתי ועם המיניאטורה בבריכה בהחלט הספיקו לצורך העניין.
ואז נפגשתי פנים אל פנים עם מליסה.
מליסה היא יו"ר ועד ההורים הבית ספרי, והאמא מהגיהנום. זו שאמנם עוסקת כל היום בפעילות התנדבות ולחלופין עושה עבודות יצירה אל תוך הלילה עם הילדים שלה, אך במקביל נראית כמו the all american girl האולטימטיבית, לרבות טורי שיניים ענקיות, ישרות וצחורות, שיער בלונדיני (קנוי, אבל זה לא משנה) חלק למשעי ומבריק למהדרין, ולבוש שנראה כאילו לפני שניה נקטף מהקטלוג של אן טיילר. גם אם היא בדיוק עסוקה בכיתוב פלאיירים על יריד האביב המתרגש עלינו. היא כמובן לא נראית כאילו שרדה שתי לידות ו/או כאילו היא בת יותר מ-28. נבלה.
בשל התלהבות נעורים קצרת טווח שהעטירה הבת של מליסה (שנראית כמו שעתוק צעיר שלה) על השאטני, לא זכיתי לצערי למבט המתעלם-חלול המקובל במקרים כאלה. "הו, שלום לך, מה שלומך? מזמן לא התראינו" אמרה, כשהיא מודדת למעלה ולמטה את מצבי השלוכי, במבט מזועזע קלות.
טרידילידי, טרילידה, שיחת חולין מיותרת בתכלית ומביכה עד אימה, והופ - אני מגלה שהיום אחר הצהריים משחק הכדורסל בין מורי בית הספר. למה הם משחקים? לא ברור. האם יש מטרה במשחק חוץ מאשר לראות את המחנכת של השאטני במכנסונים קצרים (לא הסתייע. הגיעה בטריינינג)? כנראה שלא. אבל מליסה מבסוטה. יש אקשן!
כך מצאתי את עצמי, על אפי ועל חמתי, מובלת בסיועם של שני ילדים מתלהבים ואחת מליסה לאולם הכדורסל.
אני מסתכלת סביב, ובא לי לדפוק טנטרום מהאגדות - כל האמהות שיש שם, אבל כולן נראות כאילו הרגע הגיחו מפתח מכון הקוסמטיקה הקרוב למקום מגוריהן. הלבוש מהוקצע (כן, כן, גם אם הוא חליפת טריינינג מושקעת), השיער מתנפנף למקצב הפן, האיפור מושלם. לא רוצה להיות פה, קחו אותי מכאן. לקמצ'טקה הדרומית, אם אפשר.
כמובן שבדיוק בשלב הזה, בסיוע מקהלת המעודדות מכיתה ג', הרעש מרקיע שחקים והמיניאטורה דופקת את הטנטרום של החיים שלה.
המבטים, שעד לפני שניה היו מבטי "המממ... זה מה שאת לובשת כדי להביא את הילדים מבית הספר??" עכשיו הופכים למבטי חמלה ובוז מעורבים.
 
הו, ג'יימס איש הדואר - היכן אתה עכשיו?
האם אני יכולה לשלוח את עצמי באמצעותך לקמצ'טקה הדרומית או לכל אי בודד שבו מעולם לא נשמעה המילה "טנטרום" ו/או הצלילים "אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההההההההה!" ?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/4/2007 01:40, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-1/5/2007 20:24

שנכניס גם את האלמנט?
ביפ! האור האדום הקטן שכתוב עליו brake מהבהב קלות, ונדם.
"הממ... משהו מוזר בברקסים" הוא אומר. "אה, כן" אני נזכרת - "כבר היו כמה פעמים כאלה, אבל הוא תיכף כבה".
הוא מסתובב אלי במבט המום - "זה האור של הברקס, את יודעת? זה אומר שמשהו לא בסדר בברקסים".
"כן, אבל הוא תמיד נכבה אחרי שניה, אז לא התייחסתי".
"יופי" הוא מפטיר בציניות. "אז לא יהיו לך ברקסים".
 
אז לא יהיו ברקסים. נו, מה אני יכולה לעשות? האוטו נוסע? נוסע. במצב סביר? סביר. בגלל בלינג! אחד קטן של תאורה צריך להכניס אותו למוסך? לא.
אם לא מדובר בקטסטרופה מוחלטת או תאונה מתקרבת אני לא רואה סיבה להתקרב למוסכים. מוסכים הם מקום מפחיד שבולע נערות תמימות כמוני. כמעט כמו בנקים. מוסכניקים ופקידות בנק שמתקשרות באמצע היום - הרי לכם שני סוגי אנשים שאתם לא רוצים כל קשר איתם, וזיווג בין שניהם מבטיח הולדת ילדים שיפוצניקים, עם חריץ מבצבץ מהמכנסיים ומבחר הבטחות שמחר יחזרו, שהשיש ישר ושהנזילה הזאת מהחלון היא בעצם מפל דקורטיבי. המגזר המפחיד בעולם.
 
כשנולדתי עמדתי כנראה בתור שבו חילקו תבונה מסוימת, ידיים יצירתיות יחסית וחוסר יכולת מוחלט לתקשר עם בעלי מקצועות מהסוג האמור.
לשמחתי הרבה, במשך 20 השנים הראשונות לחיי נחסכו ממני רוב האינטראקציות האלו, בחסות אמא שלי. אח"כ נאלצתי לעבור כמה שנים טובות של תעיה בשבילי התעוקות היומיומיות ששיאן מפגשים בלתי אמצעיים עם פקידי הביטוח הלאומי. לשמחתי הרבה, אחרי כמה שנים התחתנתי ומיד ביצעתי אאוט-סורסינג למטלות האלה.
 
לא בגלל העיניים היפות שלו (ויש לו - אני יודעת שאתה קורא את זה...), ולא בגלל הממון הרב שהביא איתו (והוא לא...) ולא בגלל שאר טובות הנאה הכרוכות בחיי הנישואין בחרתי להפוך לאשה מוחזקת. את זה יכולתי לעשות תיאורטית גם בלי טבעת על האצבע. אבל הטבעת נותנת את ההכשר האולטימטיבי לבזר סמכויות. לדעת שמעכשיו ועד עולם יהיה מי שיקח את האוטו למוסך, ידבר עם הפקידה בבנק, יתווכח עם השיפוצניק, ישפצר את המחשב ובאופן כללי ימלא את תפקידו הגברי, ידאג לכסותי, עונתי ויהרוג בשבילי ג'וקים.
נכון, היו כמה כשלים בדרך. כמו ג'וק שהופיע בזמן שכבודו בילה בשירות המולדת, וחייב אסטרטגית תקיפה נועזת בעורף האויב (כן, יש לו עורף והוא עושה קולות ממש מגעילים כשהוא נמחץ). או  טראומה מביקור במכון לבדיקת רכב (+בטן של חודש תשיעי) כי הוא בדיוק היה עסוק בתורנות בעבודה. נו, באמת, איזה תירוץ עלוב.
אבל מלבד זוטות כאלה מתנהלים חיי הנישואין שלנו על מי מנוחות:
הוא במוסך. אני קונה מתנות לחגים.
הוא מסדר דוחות מס. אני מחליטה מה הילדים לובשים וזוכרת שהחלפת נעליים כדאי לעשות לפני שכפות הרגליים מתכדררות בחוסר מקום בנעל.
הוא מתקן פנצ'רים באופניים. אני מזכירה לו מה התאריך הנכון של יום ההולדת של אמא שלו.
מאד נוח.
 
לפעמים אני מתהפכת על משכבי בלילות ותוהה מה יקרה אם נפרד. תעזבו את הלוגיסטיקה, שברון הלב של הילדים והצורך לחזור לעולם הדייטים (אמאל'ה!). הכי מפחיד זה לחשוב כמה תעצומות נפש תדרשנה כדי ללכת למוסך, להתמודד עם המסך הכחול שמבליח מדי פעם אצל המחשב או עם בלינגים מזדמנים מצד האוטו או הבית.
אני מניחה שבטי פרידן היתה סוקלת אותי בשמחה (בטח בתוך בור הבדיקות הזה של הטסטים) על הפרשנות הבלתי פמיניסטית בעליל של החיים, אבל אם הברירה היא בין עצמאות ומוסך לבין הנחת הראש מעדנות על כתף חסונה ועפעוף עפעפיים חינני שיביא לכך שהוא זה שיצא החוצה לסידורים ואני אשב על הספה בבית עם ספר צ'יק-ליט רדוד ודיאט קולה, הבחירה שלי ברורה. שבטי פרידן תלך למוסך, ואם אפשר - שגם תדבר עם הבנק.
 

---

ואיפה אתם בסדר?
רחוק. בטיול.
היו שלום ותודה על המצות. נתראה אי שם אחרי החג.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 28/3/2007 15:37, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי
30 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-6/4/2007 19:00

SAHM

אמא שלי טוענת שאני עושה יותר מדי כביסות. "אם הולכים פעם אחת עם בגד לא צריך לכבס אותו". טענה נכונה, שהתקפות שלה מוטלת בספק כשמדובר בטרנינג המג'ויף שמחזיר הבלונדיני מהגן או בסווטשירט שהשאטני מסרב להוריד גם בשעת ארוחת הערב. התוצאה היא מלחמה מתמדת עם ערימות הכביסה-הקיפול-ההכנסה לארון. לרוב אני מובסת תבוסה ניצחת, אבל לפעמים גרב אחת בודדה שנותרת בסל מסמלת סוג של ניצחון. ואם זה הנצחון שאני חוגגת - מה נהיה ממני?  

 

במצבי הנוכחי אני SAHM, שזה התואר החינני (?) שהמציאו האמריקאים לעקרות בית או Stay At Home Mom. רוב האמהות האמריקאיות שאני מכירה הן כאלה. גם אלה שתחזקו קריירה מרשימה וארון מלא חליפות אי שם בעברן, הופכות עם לידת יורש העצר לסחבת טריינינג (שני חלקים! תואמים!) המתנייעת במיני ואן ומשכילה מעיתונות-על כדוגמת Ladies Home Journal. לשלב הטריינינג, תודה לאל, לא הגעתי. אם אי פעם אצא מהבית בחליפת טריינינג יש לכם רשות וזכות לקחת אותי לכיכר העיר ולירות בי.  

 

ואני קרובה, כל כך קרובה לשם. לקום-לארגן (איפה הלאנץ' בוקס שלך???)-לשלֶח-לשעשע-לסדר-לשעשע-להאכיל (עוד ביס אחד של קציצה!)-להדיח-לבשל-לקפל כביסה-לקבל ילדים-לחייך-לשעשע-להקשיב-לשחק-להפריד-לצעוק (אולי די כבר?!)-להרגיע (שמעת? הוא התנצל)-להאכיל (אבל אמרת שאתה רוצה עוף!)-לסדר-להדיח-לנוח.

קוביה אחר קוביה אחר קוביה של רוטינה.

 

לא שאין רגעים של קסם. המיניאטורה שמנהלת את חיי היא חיוך מהלך על שניים. מגלה עולמות קטנה שגדלה מול עיני. זה תהליך מרתק, לראות אותם גדלים. לא ממש יצא לי לחוות את זה בילדים הקודמים. יש משהו מאד נינוח בקשר שלנו (כשהיא לא יושבת לי על הצוואר כל היום); יש כייף בהתכרבלות הדדית מתחת לשמיכה ביום גשום - במיוחד כשהחלופה היא ישיבה במשרד ניאוני; יש הרבה טוב בכך שאני בבית בשביל הילדים, גם אם הם לא ממש מתעניינים בקיומי.

 

כשאני חושבת על ההחלטה המושכלת להשאר בבית השנה, אני כמעט תמיד בטוחה שהיא הנכונה. אבל לא תמיד. יש גם ימים כאלה. משעממים. ארוכים. חסרי תוחלת. אני מסתובבת סביב הזנב של עצמי ולא מוצאת מנוחה, ומצד שני, גם לא ממש מתאמצת. אין לי כח. עייפתי. מהאינרציה של החיים, ממידת השעמום. מערימות הכביסה-בישול-סידור הבלתי נגמרות.

ובעיקר - מתחושת הזרות בשיחות הנסובות על מקומות עבודה או על היציאה לעולם שאינו גן שעשועים או קניות ושכולל גם מבוגרים שלא לובשים טריינינג תואם. התחושה היא שאין לי מה לתרום לאותן אנקדוטות קטנות שבונות שיחה.

בעצם, הידעתם שלחיצה על שלט הטלויזיה שורפת 0.6 קלוריות בעוד שהליכה אינטנסיבית עד לטלויזיה שורפת 3? ושקניות באינטרנט שורפות 30 קלוריות לשעה, בעוד שמסע ברחבי הקניון ישרוף עבורכם 240 קלוריות (לא כולל הדונאטס, הקפה הקר והמאפין על הדרך)? כן, כן, זה ופיצוח האטום. שני נושאי שיחה מרתקים.  

 

אם נחזור רגע לאמריקאיות - הן לא מבינות איך אפשר אחרת. ובאמת - אי אפשר. האלטרנטיבות הן קריירה דוהרת ונאני לתפארת או ישיבה בבית. החברה האמריקאית לא ערוכה לאמהות עובדות. דיברתי לפני שבוע עם מישהי שבנה בן חצי שנה. התעניינתי בנימוס מתי היא מתעתדת לחזור לעבודה. היא כמעט הוציאה מכיסה מחשבון וחישבה - "אנחנו רוצים משפחה גדולה, 2 או 3 ילדים, ואנחנו לא רוצים רווחים גדולים ביניהם, אז אני מניחה שבעוד כמה חודשים אהיה שוב בהריון ו.. (אני מתָקצרת מפאת השעמום) כשהשלישי יהיה בגן חובה אני חושבת שאחזור לעבודה". משהו כמו עוד 8-9 שנים מעכשיו. אני מאחלת לה, מכל לבי, ששוק העבודה יחכה לה, אבל הרשו לי להיות סקפטית קלות.

 

החברה האמריקאית לא בנויה לאמהות עובדות. מעונות יום הם מחזה נדיר, גנים שנפתחים בתשע וחצי ונסגרים בשתים עשרה וחצי הם מחזה נפוץ דווקא, ומספר ימי החופש, אותם ביכיתי בעבר, עבר מזמן את הממוצע הישראלי המכובד.   והן מחייכות, מתוך הטריינינג התואם שלהן.

 

הן לא מקטרות, אלא בעיקר תמהות - איך אפשר יותר מילד אחד או מקסימום שניים? אה, נורא פשוט - בשביל שיהיה עם מי לדבר, שם במדבר ה-SAHM.

---

אבל אם לעצור לרגע ולהריח את הפרחים (או החיתול), הנה משהו שכן עושה שמייח. במיוחד למיניאטורה שמנענעת מולו את הראש כאילו היתה ב-headbangers ball, ולי - כי כשהיא מחייכת כל כך ועוד ממייקל סטייפ - מתרחב הלב.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 21/3/2007 23:07, בקטגוריות משפחתי וחיות אחרות, על עצמי לספר ידעתי, רק באמריקה
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-29/3/2007 23:07

18,471