כשהייתי בת 9.5 (ואחותי בת 5.5) שלחו אותנו ההורים שלנו לרומניה לבד, לבלות את החופש הגדול עם הסבא, סבתא והדודה מצד האבא, בעוד הם עושים את הטיול הגדול שלהם באירופה, חודשיים תמימים בדרכים ואחר כך יבואו לאסוף אותנו משם.
אני זוכרת במעומעם את הטיסה לשם, ההתרגשות של פעם ראשונה במטוס, הישיבה עם אחותי , כיסי האוויר שאיימו להקיא את נשמתי לתוך שקית נייר חומה ולא מעודדת, אבל זה לא הסיפור הפעם וגם לא איך קירקסתי את סבי וסבתי והחוויות שחלקן שמורות בזכרוני עד היום הזה (אם תבקשו יפה, אני אספר...).
הסיפור הוא איך חודשיים אחרי, חזרו הורי נרגשים נרגשים ומלאי חוויות ומצאו מולם במקום ילדה טובה גוש דן , דוברת עיברית שוטפת וכלל לא רעה, חיית רחוב, haimana (קוקסטה, אל תתפסי אותי במילה בבקשה ) בשפת המקום, דוברת את שפת המקום כאילו נולדה שם על כל אוצר המילים , הסלנג והקללות האפשריים, המנהיגה הבלתי מעורערת של חבורת הילדים השכונתית, שקנתה את מנהיגותה בשוחד בחירות שכלל מסטיק "עלמה" הפושטי בטעם קינמון לפשוטי העם, ומסטיק "בזוקה" למלכחי הפינכה הקרובים ביותר (טוב נו, גם היה לי קסם אישי כובש...).
תמיד כדאי ללמוד עוד שפה, הם שיננו לי בשנים שהכריחו אותי ללמוד רומנית ,בכל יום לפני היציאה לבית הספר.
כדי שאוכל לשמור על קשר כלשהו ואפילו רופף עם הסבא והסבתא שם, ועם הסבא והסבתא שבאו איתנו לארץ אבל העברית עדיין לא היתה שגורה בפיהם...
הם הכריחו, ואני שנאתי כל רגע...
אבל למדתי...
ולאחר שנים, הבנתי שהם צדקו.
זה עזר לי בקשר עם הסבים שם.
ובקשר עם הסבתא כאן.
ובלימודי הצרפתית (במיוחד באוצר המילים).
ובכלל, נתן לי תחושה של עוד דרך לתקשורת, לקשר עם אנשים , כאן, שם ובכל מקום...
עוד תחושה של בטחון ...
והיום נוכחתי שוב, עד כמה שפה או חוסר שפה ומכאן תקשורת, יכולה לגרום לנו להרגיש אבודים בעולם ולזרוק אותנו בבת אחת לתחושת חוסר אונים כתינוק שזה עתה נולד...
ועד כמה שפה היא משהו שנטמע בתוכנו ולעולם לא נשכח , כך שאם יזרקו אותי היום באמצע בולווארד (שכונה, שדרה, וקוקסטה אל תתפסי אותי, שוב,במילה , בבקשה ) באמצע בוקרשט וישכחו אותי שם , כנראה שאחרי שבועיים, אני אהיה שוב אותה haimana כאילו חייתי שם את כל 45 שנותי...
(אני בחופש, הכתיבה שופעת...)