אני מכירה אותם כמעט שלוש שנים, וכאילו מכירה אותם כל חיי. קבוצת אנשים, רובנו מעל גיל ה 40 , ורק שתי הבנות הצעירות, היו אז לקראת סוף שנות ה 20 שלהן.

באנו ממקומות שונים, לקורס שיכין אותנו לקראת תפקיד מסויים שכולנו רואים אותו באותה דרך מסויימת, עם ניואנסים דקים השונים מאדם לאדם.

באנו ממקומות שונים , וחיבור/חיבוק גדול נוצר ביננו.

חוטים שניטוו אז, בחודשי הקורס, בשעות שבהן היינו פורסים את ליבנו, נשמתנו, דמנו, עצמיותנו כל אחד מול כולם.

כל אחד מול עצמו...

והחוטים הללו דקיקים ושקופים לעיתים ובלתי נראים, וחזקים כפלדה מלובנת...

והם נשזרים ביננו בתוך הפעילות שגרתית של ימי השנה, ובפגישות שאנו נפגשים בהרכב זה או אחר.

וכמו הידיעה שיש משהו מיוחד שעובר ביננו ואנחנו רוצים לשמר אותו, נפגשנו היום בערב, כמו בכל שנה בעת הזאת,  אצל ח. והתחושה היתה כאילו רק אתמול הקורס נגמר.

ולמרות העננה  שמרחפת מעל, בימים של תהייה ומאבק על אמונה ודרך, היה שם  צחוק גדול ואוכל מצויין שהבאנו, שיחות, קירבה ואינטימיות שיכולה לבוא כנראה מהמקום הכל כך פתוח והכל כך מחבק שכל אחד מאתנו הולך לשם ביום ובשעה שנקבעים לו. 

ואני אוהבת שם כל אחד ואחד, וכל אחד ואחד הוא ידיד נפש.

ובסוף הערב , היתה חסרה רק אמה שפלן שנלך איתה הביתה ,  איתה ועם המילים : שיהיה קל בחוץ וקל בפנים...

(פוסט שנכתב במכוון  באי בהירות מסויימת וזה המקסימום שאני יכולה לכתוב בו.

וגם להתפלל ששום דבר לא ישתנה שם ויעלם...)