אני

בלי

משקפיים.

 ~צלמית מפזזת וצועקת ברחבי הבית~

שמונה שנים אחרי שנאלצתי לוותר בצער גדול על עדשות המגע הרכות שלי, שלפתע פתאום הפכתי לאלרגית אליהן, ועדשות המגע הקשות שניסיתי נתנו לי מבע עגום ודומע כאילו הייתי נתונה כל הזמן באיזו מלודרמה רגשית זאת או אחרת (זאת פמה ההיא, לא זאת שאנחנו מכירים מהיום...אז לא היו דרמות...) וחזרתי למשקפיים, אני שוב עם עדשות מגע.

לנסיון.

זה עלה בשיחה לפני שבוע, כשפתאום עלה בי הרעיון לנסות שוב.

שמונה שנים אחרי, החומר שממנו העדשות עשויות כנראה השתנה, האפשרות להשתמש בעדשות יומיות בלי צורך להתחייב התחייבות כספית גדולה מקל על העניין , ובמקום ניתוח הלייזר שחלמתי עליו אבל פחדתי יותר מדי לנסות אותו (ולפי החלטת משרד הבריאות הבריטי, כנראה יש אי אלו דברים בגו), החלטתי שאני יכולה לנסות להגשים חלום קטן.

ועשיתי.

האמת, חשבתי שיקח לי זמן ארוך יותר להכניס אותן לעיני, אבל לאחר מספר לא רב של נסיונות (מלווה באי אלו מילים שלא אחזור עליהן כאן, פן יתקלקל שמי הטוב... ), הצלחתי.

ואני

בלי

משקפיים.

עכשיו נשאר להתנסות במשך חודש ולחכות ולראות.

ואולי אולי, אחזור לעדשות קבועות.

ובלי משקפיים...

וזה עדיין לא פוסט יום השישי הרגיל שלי, שיגיע מאוחר יותר, לאחר ששהתרגשות תשכך מעט...