היה  בו משהו עוטף, בבניין החשוך  והמואר מעט ובמעורפל מאורות עצי האשוח (האמיתיים, מהיער שמקיף אותו) שעמדו בפינת הכניסה האחורית בה נכנסנו אליו.

הגענו בשעת לפנות בוקר מוקדמת, לאחר 4 שעות נסיעה איטית וסוראליסטית לעיתים, מבוקרשט לתוך הרי מרכז רומניה.

נסיעה שהחלה בגשם שוטף, והמשיכה כשמכונית הטרנזיט עולה במעלה ההרים שהופכים אט אט ללבנים כסופים עם השלג היורד ומכסה אותם.

ואנחנו, פוסיקט, ג'וניור ואני  נופלים לתוך שינה שמטולטלת מפעם לפעם בסיבובי הדרך, לפעמים מתעוררים לדקות ארוכות של ערנות מוחלטת, מנסים להסתכל בנוף החולף, הלא מוכר עד כדי חוסר ממשות המואר באורות המכונית הצהובים המוחזרים דרך השלג הצחור.

חולפים בין כפרים ועיירות שקועים בשינה עמוקה של אמצע הלילה, בין בקתות עץ או אבן משופעות רעפים אדומים, שמוארות מבפנים באורות צבועניים של חג שלא שייך לנו.

ולאחר אותן דקות של ערות מוחלטת, ושיחה קלה על עניין זה או אחר, שוב נופלים לשינה עמוקה בלי שום קשר לאי הנוחות הפיזית שיש בישיבה על הכסאות המרופדים וטלטולי הדרך.

(שמאלנצ'יק הקפיד להשאר ער לאורך כל שעות הנסיעה,  ולארח לחברה [?] לנהג שמעת לעת העדיף לשוחח בטלפון הנייד - ללא דיבורית - תוך כדי ביצוע תימרונים מסובכים עם המכונית כדי לא להחליק בכביש הקפוא).

וכך, כשאנחנו on & of , הגענו בשעה 4.30 למלון ונכנסתי לחדר שלי.

והוא היה חמים ונעים.

והחום בא לא רק מהרדיאטור שבפינת החדר אלא מתוך החדר עצמו, מתוך הריהוט הישן יחסית, כמו בבית של סבתא אמרה לי פוסיקט כשסיפרה לי על מקום, מתוך הנקיון שהוא הקרין, מסדיני הכותנה הלבנים והמעומלנים כמו בימי ילדותנו, מתוך התחושה של מקום מטופח ומתוחזק באהבה ובאכפתיות.

בניגוד לתחושות שלי בחדרי מלון המעוצבים והיוקרתיים ביותר, שלוקח לי זמן רב להתרגל אליהם ולהפסיק להסתובב בהם כמו סביבון עצבני , הרגשתי שם מיד בבית.

ובמקום ההוא, עם האווירה המשפחתית והקשובה שהצוות הצעיר בשנים אך הוותיק במקום נותן לאורחים (שחלקם מקפידים לחזור כל שנה מחדש), ועם השרות המצויין שניתן לכולם, ולא רק לאלו שמקורבים להנהלה ובאו עם הבעלים חוויתי חוויות של מקום מבודד בלב הרים ויערות אך מלא חיים.

שם חוויתי ארוחות שנמשכות שעות ארוכות לתוך הלילה, עם אוכל מצויין, מעוצב ומוקפד וטעים להפליא, עם מוסיקה, שירים וריקודים עם להקת הבית והופעות אורח עם בחירי זמרי רומניה שהובאו לשם במיוחד (הזמרת הפופולרית ביותר בתחום שירי העם והזמן האהוד ביותר בסגנון שירה כמו שלמה ארצי - כך הסבירו לי).

שם  ישבנו, בלובי הקטן,  שעות ארוכות ועצלות תוך שתיית קפה (מצויין) או משקה שוקולד (עם צנובר ונגיעה של לימון - פוסיקט מכורה לזה ), בהייה אל העולם הלבן/כסוף שניבט מעבר לחלון, ופטפוטים קלילים על דא ועל הא באווירה של חופש שנראה שימשך לעד...

שם חוויתי את חווית ערב השנה החדשה, כשכולם, בלי יוצא מן הכלל, ירדו למטה לבושים  בבגדי הערב המרהיבים ביותר (גברים בחליפות, נשים בשמלות ערב. כן, גם אני [ותודה להדס שהכריחה אותי לקחת את השימלה השחורה שלה]...), אוכלים ארוחת ערב שנמשכה לאורך שעות, רוקדים, שרים , מתנשקים ורצים החוצה, מכוסים במעילים בשעה 12 בלילה לראות את זיקוקי הדינור שעפים לכל עבר, חלקם באירגון המלון וחלקם באופן פרטי על ידי כל אחד מאורחים (שגעון רומני מעניין שיורחב עליו בהמשך).

שם ישבתי גם בשעות של שקט ומנוחה, קריאה בחדר מול החלון שנשקף ממנו הנוף הלא יאמן והכל כך אהוב עלי, של הרים גבוהים ויער אמיתי , סבוך עצים ומנוקד בלבן של שלג צחור.

ושם, בערב הראשון,  גם איבדתי את ההכרה.

לא משהו מאוד דרמטי עם נפילה נשית ורכה לרצפה , או לזרועותיו החזקות (המסוקסות?!) של אחד האורחים השרמנטיים.

איבוד הכרה קצר תוך כדי ישיבה , כשאני ממלמלת לפוסיקט "אני לא מרגישה טוב" ומחזיקה בידה בחוזקה.

ואז באו התחושות המוכרות אך לא חביבות מהניתוח בקיץ האחרון, של איבוד תחושה מסויים בגוף, של חום וזיעה קרה שוטפת את הגוף, של בחילה , של נקודות שחורות בעיניים ושל התרחקות הקולות ושמיעתם מרחוק...

"רק אל תפלי" התחננתי לעצמי בשארית פיסות ההכרה שהיו בי והדבר הבא שזכרתי היה את פוסיקט עומדת לצידי ומנגבת את מצחי במטלית רטובה.

מכאן, ההתאוששות היתה דווקא מהירה מאוד, שהייה קצרה בחדר האחות (עם ריהוט שכבר לא מוצאים היום, בחיי! ) שהשכיבה אותי, הרימה את רגלי, מדדה לחץ דם (היה כבר בסדר) ורצתה מאוד לסיים את הערב בזריקה מהירה בישבני...

הבטחתי לה שמצבי משתפר והולך, וכוס קפה חזק במיוחד שהובא אלי לשם עזר מאוד.

וכך, רועדת מעט וכאילו הולכת על ביצים מחשש לעשות תנועות מיותרות,  שעונה על פוסיקט מצד אחד, ושמאלנצ'יק מצד שני (שלא הבינו למה הם צריכים את זה כשכל מה שהם רצו זה פשוט להינות מהחוויה של ראש השנה האזרחית בארץ אחרת) חזרתי כמו גדולה לחדר אוכל להמשך ארוחת הערב הבלתי נגמרת...

ומנקודה זאת, הכל כמובן היה יכול רק ולהשתפר...