(אזהרה: בפוסט זה ישנן תמונות שעלולות להעכיר את ליבם ורוחם של אנשים רגישים ו/או צמחוניים).

את העוגות על מקל הזכירה פוסיקט באחד מרגעי הערות בנסיעה הלילית והסוראליסטית משהו אל המלון.

יש להן טעם אלוהי, סיפרה ונאנחה בערגה.

עשויות מבצק עוגה די בסיסי ודק, משופדות על מקל גדול, טבולות בחמאה ובסוכר ומגולגלות מעל אש פתוחה שאופה אותן במהירות ונותנת להן מראה זהוב/קראמלי.

אחר כך, כשהן עוד לוהטות, טובלים אותן בקוקוס, או קקאו, או אגוזים גרוסים, מורידים מהמקל וטורפים.

כמה שיותר חם יותר טוב.

מאותו הרגע, תשוקה עזה אחזה בי לעוגות הללו.

ואני בכלל אישה של מלוחים...

יומיים לאחר מכן, בטיול קצר במדרחוב ובכיכר העתיקה והפורסמת של ברַשוֹב גילינו את הדוכן הראשון והתנפלנו עליו כאילו לא ראינו אוכל בשעתיים האחרונות (דבר, שדרך אגב, היה די מדוייק).

העוגות לא היו ממש לוהטות אלא יצאו מהאש לפני כ 10 דקות והיו פושרות למדי אבל בכל זאת, כל אחד טרף  את עוגתו ולא נודע כי באו אל קירבנו.

אכן, היה טעים מאוד אבל בהתחלה לא משהו שחשבתי שיש לכתוב עליו הביתה...

רק לאחר שעות, כאילו הזמן שהיה צריך הטעם להתיישב בתוכי ולהגיע למעמקי גבשושיות הטעם שלי, עברה בי ההכרה , עד כמה טעים זה היה...

ועד כמה אני חייבת לאכול מזה שוב...

ויפה שעה אחת קודם...

וביום ראשון אחר הצהריים, בדרכנו חזרה לבוקרשט, פנינו במיוחד לכיוון טירת בראן (אעלק מקום מושבו של דראקולה, חובב הדם  בעל השיניים הבולטות ) כי ידעתנו שיש שם דוכן שמוכר את טעם גן עדן הזה, ובעוד פוסיקט ואני בוחנות בעניין  את המזכרות שקיטשיות שנמכרות במחירים מופקעים לאללה (כן, קניתי חולצה לא. הצעיר, ושתי כוסות עם תמונות דרקולה עליהן ואחת עם מתכון להכנת קוקטייל דם, מישהו מעוניין?)  עמד שמאלנצי'ק (שיחיה) יותר מחצי שעה בקור ובשלג, כדי לחזור למכונית עם 3 עוגות גדולות שזה עתה יצאו מהמקל וחלקן עם אגוזים גרוסים ואחת עם אבקת קקאו.

התנפלנו עליהן כאילו לא ראינו אוכל בשלוש השעות האחרונות (דבר שדרך אגב היה נכון) ורק רגע לפני שכולנו הקאנו הפסקנו את הזלילה הגדולה.

זמנית בלבד, כמובן.

והיום ברור לי , שאם אני אחזור לאיזור ההוא ברומניה, ואני אחזור, טעמן המתוק והקרמלי של העוגות על המקל (שנשגב מיכולתי לנסות ולזכור אפילו את שמן ההונגרי המסובך) הוא זה שיטיס אותי לשם...

יש מסורת במלון, שבכל 1 בינואר בצהריים, מעלים אל המתקן המיוחד שעל הגבעה מאחורי המלון, עגל שלם, שטבל יום קודם באמבט מרינדה , שומים תחובים לו בין צלעותיו, והוא משופד על שיפוד גדול, מסתובב לו בנחת יום שלם מעל לגחלים לוחשות.

 ובשעות הערב המוקדמות של יום ה 1 בינואר, נאספים מסביבו וליד מדורה גדולה (אך ללא דמותו של היטלר או כל צורר עם ישראל אחר בקציה) שמפיגה באופן זמני לגמרי את הקור המקפיא שיש באיזור,  כל אורחי המלון, מקבלים בדוכן שבצד כוס יין חם, מתובל וריחני ונוגסים מפרוסות שנפרסו מאותו עגל משופד שממשיך להסתובב לו מעל הגחלים הלוהטות עד עד שאחרון האורחים בא על סיפוקו הקולינרי והלך לחדרו כדי להתכונן ל...

ארוחת הערב כמובן...

מכאן אפשר להבין, שמכל  מגוון התחושות שעברו עלינו ברומניה, רעב, לא היה אחד  מהן...

(ולא סיפרתי על הארוחות במלון, שחלקן היו רומניות מסורתיות עם ממליגה וסָרמָלֶה[כרוב חמוץ ממולא בבשר - יאמי], וחלקן היו בינלאומיות לגמרי כמו קוקטייל שרימפס, סלמון בגריל, סטייק רוסיני טורנדוט [סטייק ועליו חתיכת כבד אווז], טירמיסוּ ממכר ועוד כהנה וכהנה וכולם עשויים מהמרכיבים הטובים ביותר ובהקפדה הגדולה ביותר, וכמובן לא סיפרתי על קינוח האגס בשוקולד שאת הבמה, התענוג, העונג וההנאה לספר ולהראות אותו, אני משאירה, בנדיבות ובלב חפץ, לפוסיקט...)