כל עוד היא נראתה בסדר, ולא משנה שנשר לה השיער מטיפולי הכימותרפיה, ולא משנה שידעתי שהיא מקיאה וחלשה לאחר טיפולי הכימותרפיה.
מבחינתי כל עוד לא ראו שום דבר, כאילו לא היה שם שום דבר.
והיא חיזקה את זה.
כי מבחינתה לא השתנה שום דבר.
במקום השיער היתה פאה מתולתלת בדיוק כמו השיער הטבעי.
ואת הכימותרפיה היא עשתה בימי חמישי כדי להפסיד רק יום עבודה אחד.
מעולם לא ביקשה ממני לבוא איתה.
מעולם לא הצעתי.
רק פעמיים הלכתי איתה למשהו שהיה קשור למחלה.
לא.
שלוש פעמים.
ושלושתם היו לאחר שהיה ברור שהגרורות התפשטו ולמעשה אין מה לעשות יותר.
ועדיין.
מבחינתי היא לא היתה חולה.
וכל עוד היא מתפקדת ועומדת על הרגליים, היא לא חולה.
ולא משנה שהיא כבר רועדת בכל הגוף מרוב חולשה לאחר שירד לה מספר כדוריות הדם הלבנות למקום שאי אפשר היה להאמין שאפשר לרדת לשם.
ועדיין.
לא אני זאת שלקחתי אותה לבית החולים.
וגם שם.
היא ניסתה להיות עדיין בשליטה ואני , כי היה לי נוח, כי לא יכולתי אחרת, פשוט נתתי לה.
ועדיין.
ולא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שהתפקידים התחלפו והיא צריכה אותי.
ואסור לי להשאיר אותה לבדה. כי היא לא יכולה להיות לבדה. כי הכל קורס בתוכה.
וכך זה היה עד הסוף.
ועדיין.
לא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שהיא חולה.
אמא שלי.
(שיחה שהיתה היום בערב, לפני ההצגה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
