Life goes on (סיפור)
כל מה שקורה לי חוזר. הייתי כבר בפינת הרחוב הזו, הגדר החיה מעל סורגי הנחושת, הסיבוב, פסיעה ארוכה ואז קצרה, לתוך השדרה, עכשיו לעבור במעבר החציה, להיכנס לשביל האופניים בין העצים, אותה אישה עם תינוק, אותו כלב קטן. הייתי כאן כמו שאני כאן עכשיו: עוזבת את איתן. הולכת מהבית שלו לתמיד ומשאירה אותו לבד עם הבאנג'י שלו, ועם החוברות של 'מסע אחר' וחגורת האייקידו הכתומה. הייתי כאן כבר וזה הורג אותי, כי זה לא אפשרי, הרי עבר זמן מאז, הרבה זמן, הייתי בפריז, התחלתי תואר, סיימתי תואר, פגשתי את אמיר, את אבי, את אמנון, את אביב. אבל אני כאן, והכל חוזר, אני מלאה מיצים צורבים בסרעפת ומתחתיהם אין תחושה, כאילו כלום לא קרה, אין תחושה בשום אבר מתחת למפתח הלב.
את יודעת, הסברתי לעצמי, זה לא ייתכן. יש לך כאן-ועכשיו אמיתי, ומה שאת בתוכו זה חלום. את הדירה שאת הולכת אליה עכשיו, ברחוב מאפו, כבר עזבת לפני ארבע שנים. או חמש, או שש, המספרים לא מסתדרים לי ולרגע אני תוהה עם מי אני עכשיו. אמיר? אמנון? אתגר? איליה? שימי אומר שכל החברים שלי מתחילים באל"ף. זה מצחיק אותו. אני מתקשרת לשימי כשאני מגיעה הביתה, להגיד לו שעזבתי את איתן.
לא, אני לא עושה את זה. כי אני לא באמת כאן שוב. בצל העצים האלו הלכתי, הלכתי בזמן עבר, לא הולכת עכשיו. אני נלחמת בתחושת הממשות הודאית כל-כך שסביבי, ריחות בית הקפה שבפינה, נביחות הכלב הגדול, אני יודעת שעכשיו הוא יעבור ממש לידי ואני אביט בו ואחשוב על וינסנט של איתן, כמה שהוא רך כשהוא מתחכך בי, אני חייבת להשיג לעצמי כלב מייד כשאני אתאושש, אבל לא, לא עשיתי את זה, אני מזכירה, מנסה לסייע לעצמי לשפוט טוב יותר את המרחק בזמן. כבר שש, שבע שנים עברו ועוד אין לי כלב ואפילו לא חתול, אבל לפחות אני חיה עם אבנר. כלומר אריק. או אולי אייל? אביאל? אילון? אנדי? אני מבולבלת ומבוהלת, והאחיזה היחידה שיש לי היא בכאן-ועכשיו, והכאן-ועכשיו הוא שאני פונה מריינס לגורדון ומעיפה מבט על הדירה הישנה של יובל, שהיה הראשון שלי וניצל אותי על שק"ש רטוב בלילה שאחרי ההופעה של משינה בפארק, לא שאני שוכחת לו את זה אבל למה אני כועסת עכשיו כל-כך עליו, בגלל איתן, למרות שאיתן לא דפק וזרק אותי אלא היה אתי כמה חודשים, אז מה, וגם אני עזבתי אותו, ובכל זאת הוא באמת היה בלתי נסבל בשבועות האחרונים, וזה מגיע לו, וכבר הייתי כאן, במחשבה הזו שזה מגיע לו, וגם אז נתקעתי כאן ולא ידעתי איך להמשיך, חוץ ממחשבה בודדה, יותר יללה ממחשבה, ששואלת, אבל למה זה מגיע לי.
אני לא רוצה להמשיך, אני חושבת. אני יודעת מה יקרה בפינת הרחוב הבאה, בפינה של דיזנגוף עם הפסל המכוער שאמור להיות משפחה אוהבת. אני יודעת שהרמזור ייתקע שעה על אדום, ויעבור אוטובוס עם ילדים חרדים קטנים שיצביעו עלי דרך החלון, ואני משום מה, אולי בגלל אבא שלהם עם הזקן, אתחיל לראות אותו פיזית מול העיניים, הגוף הכהה שלו בתוך חולצה אדומה, רחוק, כבד, אפילו מבוגר. אבל הריסים דקים כמו של ילדה והפנים כולם הם מקשה אחת והידיים הן… הן… שוב אני מחפשת דימוי ומאבדת את חוט המחשבה באוטובוס שזז פתאום ובירוק שמתגלה בצד השני של הכביש, אבל אולי עכשיו, כשעברו שבע שנים או אולי יותר, איכשהו אני לא יודעת, אולי עכשיו תוך כדי ההתפזרות של חציית הכביש אוכל להחזיק עוד לרגע את הדימוי, להגיד שהידיים שלו היו כמו… כמו… כמו....
הידיים של ארז היו שעירות מאוד. כפות הידיים של אסף היו מלאות חריצים עמוקים. לאביאל היתה טבעת של נירוואנה על יד שמאל. העברתי אותם מול העיניים, אל"ף אחרי אל"ף, אבל לא היו שם הידיים של איתן. ובינתיים אני מגיעה לצד השני של המדרכה וכמו שאיפה מהירה של אוויר שלוקחים כשמוציאים ראש מהבריכה נשאבת לתוך רצף המחשבות המעורפלות של אותו רגע, מה אני אומרת לאורית, ומה אני עושה מחר, ואם הוא יתקשר ויבקש לראות אותי, יודעת אמנם שזו פנטזיה טפשית ושגברים לא עושים את זה, רק בסרטים הם באים להתחנן אחרי שזורקים אותם. הוא לא יעשה את זה, לא יבוא מחר או ביום שאחריו או בעשר שנים הבאות, ואני אשאר עם אמוץ, אוריאל, אילן, אופיר ואמיתי, שיבואו וילכו ולא ישאירו סימן אחד קטן, ורק הוא, איתן, שהייתי אתו ארבעה חודשים ושלושה ימים ושעה, רק הוא יחזור אלי ככה, לא הוא אלא ההליכה מהבית שלו ברחוב הפרדס לבית שלי ברחוב מאפו, כאן מעבר לפינה, וההליכה הזו תחזור אלי ככה, בידיעה שהיא חוזרת, כל לילה מאז אותו יום, עשר שנים לפחות, אולי יותר, אני לא יודעת כמה זמן עבר, ככל שאני עולה במדרגות עוד זכרונות מציפים אותי, עבודה, חברים, אילת, ברזיל, האוואי, מסיבות יום הולדת, החתונה של שימי, החתול שלא לקחתי בסוף והוא נשאר אצל דקלה עד שהוא מת, לפני שנה, או אולי שנתיים. ובמדרגות האחרונות לפני הדירה אני מתמלאת בעשרות השמות החסרים, אורן ואקי ואנדרו, ואלכס הגבוה, ואיתי החתיך, ואלון, כשהמפתח מסתובב בדלת, אלון, בעלי מזה חמש שנים, האבא של הילד שבבטן שלי, זה ששוכב עכשיו במיטה לידי, מחבק אותי, לוחש לי באוזניים בשמחה שהוא גאה בנו. ואני מחבקת אותו חזרה ומלטפת את שערו השחור הקצוץ, ואין לי שום זיכרון איך היה השיער של איתן, איך נראה גופו, מה אמר לי ביום שנפרדנו. רק האצבעות שלו, ארוכות כמו חוטי תיל, חותכות לי את המראה המרהיב של צללי התריס על הקיר, ואני מתנשמת, מתכרבלת בשמיכה, נרדמת נקייה.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/5/2007 23:00, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
תגיות בטכנורטי: אמנות, סיפרותי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-16/5/2007 19:35

---