סימני התרגשות
רק חזרתי מרומא, וכבר נחתו עלי מרחוק חדשות טובות: ספר השירים הראשון שלי, 'סימני נשיכה', שהיה אמור לצאת באמצע אוגוסט, הקדים את הדדליין וצפוי להגיע לחנויות כבר בשבוע הבא. נדמה לי שהזכרתי כבר את הספר בבלוג, אבל נוספו לי מאז אי-אלה קוראים, וזו אולי הזדמנות לספר קצת על הספר ועל מה שבא לפניו.
אז ככה: אני כותב שירים מגיל 14, ומפרסם בבמות שונות מאז 1997. כבר אז, כשהתקבלתי לכיתת השירה של הליקון (אז בשיתוף 'משכנות שאננים'), שאפתי להוציא בשלב מסוים ספר שירים. אפילו שגיתי בפנטזיות שמנחי הכיתה יזהו מייד את כשרוני ויציעו לי תוך שנה להוציא אצלם ספר. אלא ש"תיכך ומיד הבנתי שלא הבנתי שום דבר" וגיליתי כמה אני לא מכיר את תחום השירה (זו היתה, למשל, הפעם הראשונה שנתקלתי במושג 'עריכה').
בשנים שעברו מאז המשכתי להיות פעיל בתחום - פרסמתי בכתבי עת רבים, קראתי בערבי שירה ובפסטיבלים, הצטרפתי לקבוצות משוררים שונות ואפילו הפקתי אירועי שירה בעצמי - אבל את הוצאת הספר דחיתי שוב ושוב. גיליתי למשל שקל יותר להוציא ספר פרוזה, ועסקתי בו זמן מה; אחר כך הקשבתי לעצתו של רפי וייכרט, שהזהיר אותי מחיפזון בספר הראשון, ויעץ לי לחכות עד שיש בידי מספר נאה של שירים איכותיים באמת.
לפני קרוב לשנתיים החלטתי שהגיע הזמן, והתחלתי לגבש קובץ שיהפוך לספר השירים הראשון שלי. היה קשה מאוד להתמודד עם כל הטקסטים שיצרתי ולהחליט אלה מהם ראויים ואלה לא; היה עוד יותר קשה להתמודד עם כל הדעות ששמעתי על שירים שונים במהלך השנים. אבל בסוף גיבשתי קובץ ושלחתי למספר הוצאות.
הוצאה אחת דחתה את השירים במכתב מנומס; אחת לא ענתה עד היום; ושתיים הסכימו. אחרי התלבטות ארוכה ומורכבת בחרתי להוציא את הספר ב'הליקון', שהיא במידה רבה הבית הספרותי שלי, הן בזכות כיתת השירה (לעיל) והן מפני שבמהלך השנים השתתפתי בפעילויות שונות של העמותה, כמפיק אירועי שירה ומאוחר יותר כמנחה באותה כיתת שירה בה למדתי.
ב'הליקון', בניגוד להוצאות רבות אחרות, נהוג תהליך ארוך ומפרך של עריכה על ספרי השירה המתפרסמים. אני אכתוב פעם על החוויה הלא-קלה של עריכה אינטנסיבית, אבל עכשיו אני מעדיף לא לפרט; זה היה תהליך מורכב, שעבר דרך שני עורכים (יקיר בן משה ואמיר אור) ועוד נקטע באכזריות בידי הנסיעה שלי לחו"ל. אבל אחרי התהליך הזה פתאום היה לי ביד משהו אחר - לא אוסף לא-ברור של שירים מתקופות וממצבים שונים, אלא ספר: יצירה ממוקדת, עם אמירה ברורה (גם אם מורכבת), שאני יכול לעמוד מאחוריה. כמובן, המון דברים שרציתי להגיד נשארו בחוץ, והמון שירים טובים נשרו, כמה מהם ממש ברגעים האחרונים, אבל פשוט אין ברירה - חייבים לצמצם אם רוצים להגיד משהו, לגזום קצת את העושר כדי ליצור תקשורת מתוך כוונה. והרי השירים שנקצצו לא הולכים לאיבוד, והם עוד עשויים להתפרסם, אם בכתבי עת ואם בספרים הבאים; ומצד שני, אני באמת יכול להיות בטוח שהספר מייצג במדויק ובאופן חותך איזשהם פנים אמיתיות שלי.

אני מאוד מאוד מתרגש לראות את הספר, למשש אותו, להחזיק אותו ביד, אבל זה יקרה רק בסוף החודש. כמובן, עד אז כל זה נראה לי כמו איזו פנטזיה משונה שלא קשורה אלי בכלל. הניתוק בשיאו. אבל אתם יכולים לעשות את מה שאני לא יכול, כי הספר צפוי להגיע לחנויות הספרים כבר בשבוע הבא. בכל מקרה, אעדכן בבלוג.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/8/2007 21:30, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, סיפרותי
34 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של punktchen ב-5/8/2007 03:58

---

פרוטוקול
[הסיפור המובא להלן הוא סיפור די ישן - בן יותר מעשר שנים - שלאחרונה 'גיליתי', שיפצתי וערכתי מחדש. כתוצאה, ייתכן שלא מעטים מכם כבר קראו אותו (או גרסא שלו) בעבר. למי שקרא (ולמי שלא קרא) - אשמח לתשובות לשתי שאלות: האם הסיפור קוהרנטי (כלומר, האם מבינים מה קורה), והאם זה משנה?] (לחצו על 'לקטע המלא')
לקטע המלא...שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/7/2007 13:43, ושייך לקטגוריות סיפרותי, אמנות
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-6/7/2007 09:36

---

קווים מנחים
(לקוראי הלא-משוררים: אף כי הפוסט הזה נוגע בעיקר בענייני שירה, נדמה לי שרובו יכול להתייחס - בשינויים המתאימים - גם לסוגים אחרים של אמנות, ולכן עשוי לעניין גם אתכם).


בסרט הנפלא Dead poets society ('ללכת שבי אחריו') יש סצינה שבה קורא המורה החדש רובין וויליאמס מספר לימוד (מומצא) לספרות. מחבר הספר, ג'יי אוואנס פריצ'ארד, מציג סקלה (למעשה שני צירים, אחד של חשיבות ואחד של איכות טכנית) לקביעת איכותו של שיר (במספרים!); באופן טבעי (אך מעורר השראה) קובע וויליאמס כי מדובר ב'שטויות' ומורה לתלמידים לקרוע את הדף מספרם. הסצנה נועדה להביא לאבסורד את הרעיון שניתן לקבוע, לכמת ולמדוד את איכותו של שיר כלשהו, ולהשוותו לאחרים. אך האם ניתן בכל זאת לגבש קווים מנחים כלשהם לשאלה מהו שיר טוב ומהו שיר פחות טוב (ובכללי - מהי אמנות טובה וגרועה)? ברור שלא רצוי להיגרר לאבסורד של אוואנס-פריצ'ארד, אך אם נתרחק ממנו ככל האפשר נמצא בצד השני את הרלטיביזם המוחלט, את המקום בו אין אמנות טובה ופחות טובה. במקום המפחיד הזה גרים יחד צ'ייקובסקי ובריטני ספירס, קפקא ורם אורן, פיקאסו ובאומן-בר-ריבנאי. הוא יכול להיות מעניין מבחינה סוציולוגית, אבל אי אפשר ללמוד ממנו כלום, ואני לפחות מסתייג גם אינסטינקטיבית ממסקנותיו מרחיקות הלכת.
בחלל שבין הערכה כמותית של שירה לבין 'איש הישר בעיניו יעשה' אפשר לדעתי בכל זאת לגבש מספר קווים מנחים ראשוניים, שמאפשרים ליהנות משירה וגם להעריך אותה, להשתפר בה, לבקר אותה וללמוד וללמד אותה. את הקווים האלה אפשר לחלק לסובייקטיביים ולחצי-אובייקטיביים (אני לא מאמין בקריטריונים אובייקטיביים לחלוטין לשיפוט שירה).

שיא הרגש
סוג ראשון של קריטריונים, או כלים לשפוט שיר, הוא הסוג הסובייקטיבי לחלוטין: שיפוט השיר לפי 'מה הוא עושה לי'. זוהי בדרך כלל התגובה הראשונה כשנתקלים בטקסט ('זה מרגש אותי', 'זה מזכיר לי...', 'זה מעורר בי כעס ותדהמה' או לחילופין 'זה עבר לידי'). בשיפוט הזה יש בעיות רבות מספור, אבל יש לו חשיבות עצומה: שיר שאינו מצליח לעורר תגובה רגשית לפחות אצל חלק מהקוראים, אינו יכול בעיני להיות שיר גדול, גם אם ירשמו לזכותו הישגים 'אמנותיים' רבים. מצד שני, שיר שמצליח לחדור את ההגנות ולגעת בקוראים מנוסים, שהתמודדו כבר עם טקסטים רבים - חייב להיות משהו מיוחד.
אבל שיפוט המבוסס רק על קריטריונים רגשיים סובייקטיביים נתון למספר בעיות. השיפוט הסובייקטיבי עלול להיות תלוי בדברים שאינם קשורים כלל לשיר - אלא ליחס של הקורא לכותב, לסיטואציית הקריאה, או להדהוד של הנושאים בהם עוסק השיר עם נושאים אחרים, וטקסטים אחרים, שמרגשים את הקורא. יתר על כן, 'רלטיביזם סובייקטיבי' מסוג זה אינו מאפשר בעצם ביקורת בונה על היצירה - הכותב לא יכול לדעת מה עשה טוב ומה בעייתי, מה עבד ומה נכשל, אלא רק הערכה כללית.

שירה חייבת לעמוד ולדבר
הסוג האחר של קריטריונים הוא מה שאני קורא לו קריטריונים חצי-אובייקטיביים. הם רק חצי-אובייקטיביים, כי גם אם נסכים שיש תכונה מסוימת המהווה מדד לשיר טוב, עדיין יכולים בהחלט אנשים שונים לשפוט אחרת את מידת הצלחתו של שיר מסוים במדד זה. עם זאת, ברגע שהקווים המנחים מוגדרים היטב, אפשר בהחלט לשאוף שברוב המקרים תהיה בין עורכים, קוראים ותיקים ומבקרים הסכמה מסוימת לגבי איכותו של שיר ולגבי הגורמים שהופכים אותו לשיר טוב, ועל הבסיס הזה אפשר יהיה ליצור דיון מקצועי על שירה.
אבל מה הם הקווים המנחים שיכולים לשמש כקריטריונים כאלה? ואיפה בשיר יש לחפש אותם? במידה מסוימת מחזירות השאלות את הכדור לידי ג'יי אוואנס פריצ'ארד, ששני המדדים שלו מייצגים את אחד הוויכוחים העתיקים בתולדות השירה (והאמנות בכלל) - מה חשוב יותר, הצורה או התוכן?
כל אחד מהגורמים האלה ייתן תוצאות מגוחכות אם ניקח אותו לקיצוניות: שיר על נושא חשוב מעין כמוהו (התחממות כדור הארץ, אלימות, אלוהים יודע מה), הכתוב בדימויים בנליים ותוך שליטה מינימלית בשפה אינו יכול להיחשב לשיר טוב; מצד שני, סונטה מושלמת מבחינה טכנית ומלאה מטאפורות מורכבות תיראה מגוחכת אם כל מה שאני רוצה להגיד הוא כמה חמוד הכלבלב שפגשתי אתמול (ללא שום רובד נוסף). על הנקודה האחרונה הזו ראוי להתעכב: כוונתי היא לא שיש נושאים שאינם ראויים לשירה, אלא שמבחינה תוכנית על השירה להתעלות מעל התובנות הבסיסיות ולגעת ב'משהו נוסף'. למשל בשיר הזה של וויליאם קרלוס וויליאמס, שלכאורה מתאר סיטואציה פשוטה ויומיומית, אך החיתוכים, והשימוש במלים מסוימות ולא באחרות, מוסיפים לו עוד נדבך, ואמירה מרתקת על מערכת היחסים בין הדמויותועל אינטימיות בכלל.
אבל להסיק מכאן ששיר צריך להיות 'טוב' גם מבחינת הצורה וגם מבחינת התוכן פירושו לחזור על הטעות של פריצ'ארד, רק בלי מספרים. השיר של וויליאמס, למשל, היה מפסיד הרבה מאוד לו היה מורכב יותר מבחינה צורנית (אם היו בו חרוזים, או מטאפורות מורכבות). קו מנחה טוב יותר הוא ה*התאמה* בין התוכן והצורה; כלומר שלכותב יהיה מה להגיד, ושהוא ישתמש בכלים הטכניים המתאימים ביותר לומר את מה שיש לו להגיד.
שתי מלים על "יהיה מה להגיד". הכוונה היא לא שלשיר יהיה מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד. למעשה, שירים עם מסר שאפשר לתמצת במשפט אחד ('אני תומך בחיילי צה"ל הנלחמים בלבנון') הם בעיני שירים קצת פחות טובים, שכן למה לכתוב שיר שלם אם אתה יכול לכתוב אותו דבר במשפט יחיד? "יש מה להגיד", בעיני, פירושו שהמשורר התעמק בסיטואציה/באמירה מבחינה רגשית ו/או אינטלקטואלית, זיהה גוונים שונים בה, הקשיב לזרמי העומק שלה ועשה ככל יכולתו להעביר את כל המכלול הזה לקורא. דוגמה טובה לכך הם שירי האיקו - לכאורה תיאור טבע ותו לא, אך כוחם נובע מכך שהמשורר התבונן לעומק בטבע סביבו ובחר באופן שקול את הגורמים היוצרים יחד תובנה כלשהי על הדרך בה פועל העולם.
עוד מילה על 'התאמה' בין צורה לתוכן: אין זה אומר בהכרח שההתאמה ביניהם היא אחד-לאחד. יש שירים נפלאים שבהם הצורה מנוגדת לתוכן - למשל צורה סגורה מאוד בשיר המדבר על מאבק לחופש - אבל הניגוד הזה נוצר בכוונה, כדי שהעימות בין הצורה לתוכן ייצוק רובד נוסף לשיר או יחדד את העוצמה שבה התוכן עובר אל הקורא (שכן המאבק לחופש, למשל, מתעצם ככל שהמצב הקיים הוא כבול ומסוגר).

ישן מפני חדש תוציאו
הקו המנחה של 'התאמה בין שירה לתוכן' גם מתקרב בעיני לאידיאל שהציג ואלרי ודנתי בו בעבר. שהרי שיאו של השימוש המדויק בצורה כדי להעביר תוכן היא יצירת צורות חדשות וטכניקות חדשות (אותה 'שפה בתוך שפה' שואלרי מדבר עליה) כדי להעביר בדיוק המושלם את מה שיש לך לומר. כפי שאבידן כתב "לדייק במילים עד כדי הכאבה/ להכאיב אפילו לדיוק עצמו".
האידיאל של ואלרי גם מכניס לדיון גורם נוסף, שמשמש במקרים רבים קו מנחה מקובל לאיכות בשירה ובאמנות בכלל - קריטריון החדשנות. החזרה הטכנית על הישג שכבר הושג (נניח, העתקת ציור של ון גוך) עשויה להיות תרגיל חשוב לאמן, אבל אין בה עניין רב מבחינת איכות אמנותית. ביצירה חדשנית עשוי התוכן להיות טמון בצורה, ובאתגר שהיא מציבה לקריטריונים הקיימים: עד לנקודה מסוימת, למשל, נכתבה רוב השירה המערבית בחרוז ובמשקל, והחריגה מכללים צורניים אלה היתה כשלעצמה אמירה בעלת תוכן.
עם זאת, בעיני חדשנות גרידא היא קו מנחה בעייתי לבחינת איכות אמנותית. בתחום האמנות החזותית, למשל, מרחיקה הגישה הזו את הקהל חובב-האמנות מהיצירות הנוצרות היום, ואת האמנים ממורשתם, באופן שיוצר ספק כלפי השדה כולו. ידידה שלנו שניסתה להתקבל כאן לביה"ס לציור התפלאה לגלות ש"הם בכלל לא מתעניינים בטכניקה, כל מה שהם רצו הוא לדעת אם יש לי רעיונות מעניינים". זו בעיני שגיאה, כי בשלב הלימוד חשוב להכיר היטב את הטכניקות הקיימות כדי לדעת מתי לחרוג מהם; לפני שעושים קוביזם, צריך לדעת לצייר עץ, בית, או קערת פירות. ויתור על לימוד הטכניקה, והדגשת החדשנות כקריטריון אמנותי, עלול להוביל לחדשנות שאין לה מה להגיד, או שאינה משתמשת בטכניקות קיימות שהיו מביעות יותר טוב את מסריה. במצב כזה, יצירה 'חדשנית לשם החדשנות' מאבדת את ערכה האמנותי והופכת לפרובוקציה בלבד.
יתר על כן, הסגידה לחדש יוצרת עולם שבו כל רגע יש מהפכה, ואין בו מקום לעבודה אמנותית שקטה ומעמיקה. אם נשווה זאת לרגע למדע, יהיה זה כאילו כל מדען ישאף לתגלית מדעית המשנה את העולם, ושמי שעובד בתוך הפרדיגמה (הגישה המקובלת השלטת, ראו " המבנה של מהפכות מדעיות" , מאת תומס קון) לא יחשב למדען כלל.
מצד שני, אני רואה חשיבות בשאיפה לחדש - ולו 'בקטן' - בכל שיר, ולהיאבק על מציאת הדרך המדויקת ביותר להעביר לקורא תחושות ומחשבות שמטבען אינן נכנעות בקלות למלים, גם אם פירוש הדבר הוא המצאת דרכים חדשות לגמרי (אבל בלי ניסיון מאולץ להמציא משהו במקום גלגל אם הגלגל כבר שם והוא בדיוק מה שאתה צריך). שיר שעושה ככל שביכולתו למטרה הזו, הוא בעיני שיר טוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2007 10:06, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-3/6/2007 05:34

---

הגדרות של שירה
לפני זמן מה הופניתי לפוסט הזה של משה סקאל, העוסק בשיר של אילן שיינפלד, 'תחזקנה'. אולי מתוך כעס על תוכו השיר או על הדרך בה נתקבל, קובע סקאל ללא היסוס ש'תחזקנה' אינו שיר, ולכן אילן שיינפלד אינו משורר. מעבר לטעות הלוגית הבסיסית שבטענה הזו (שיינפלד כתב הרבה מאוד שירים, רובם טובים יותר מ'תחזקנה', ולא על השיר הזה נחה הגדרתו כמשורר), מעניין אותי לנסות להבין על סמך מה קבע הכותב שלפנינו לא-שיר (בניגוד, נניח, ל'שיר גרוע' או 'שיר שהתוכן שלו בעייתי ומקומם').
להגנת טענתו מגייס סקאל את פול ואלרי, משורר צרפתי ותיאורטיקן של השירה. ואלרי קובע כי "המשורר מקדיש עצמו להגדרה ולהרכבה של שפה-שבתוך-השפה (...). הוא כמו מכוֹנן את לשונהּ של ישוּת צרופה יותר, ישות נישאה ועמוקת מחשבה יותר, (...). והלשון הבלתי רגילה הזאת מתאפיינת בכך, שהיא נסמכת על הרמוניות וקֶצב, הקשורים קשר כה הדוק וכה מסתורי לעצם התהוותה, עד כי שוב אין להבחין בה בין צליל ובין פשר, ובזכרון נענים הם זה לזה עד-בלי-די". מדובר בהגדרה מפותלת ולא-קלה ליישום [1], וסקאל אינו מפרש אותה או מיישם אותה על שירים אחרים, אלא רק קובע מיידית ש'תחזקנה' אינו עומד בקריטריונים, ולכן אינו שיר, ובא לציון גואל. אבל אי אפשר לצאת מהקלחת הזו בעיסוק בשיר אחד בלבד; נשאלת השאלה - אם זה אינו שיר, מה כן? והאם הגדרה חד-משמעית שמסוגלת להוציא במחי יד טקסט מתוך מרחב השירה (ואת כותבו מקבוצת המשוררים) היא כלי מועיל?

אני לא מחבב במיוחד הגדרות ל'מהי שירה'. יש המון כאלה ("מיטב המלים במיטב סדרן" , קבע קולרידג'; 'ביטוי רב-דמיון של רגשות עזים', אמר וורד וורת' וכו'), והן בהחלט יכולות לגרות את המחשבה, ליצור דיון ולהפרות כותבים, אבל השימוש בהן כקריטריונים חדים, כדי לקבוע מה שיר ומה לא, הוא בעייתי. בהכללה, הגדרות לשירה מתחלקות לשלוש קבוצות, לאו דווקא זרות זו לזו: הן יכולות להיות טכניות (עפ"י מאפיינים, כגון שורות קצוצות, חרוזים או מטאפורות), ואז עלולות לפספס דווקא את השירים המעניינים ביותר; הן עלולות להיות מעורפלות וסובייקטיביות (כמו שתי ההגדרות לעיל) ולכן לא יעילות במיוחד כקריטריון חד; והן עלולות (כמו ההגדרה ששאב סקאל מדברי ואלרי) להיות בררניות מדי, ולקבל ל'היכל השירה' רק שירים שמתאימים לאידיאל מושלם וקיצוני מסוים.
אסביר את עצמי: דבריו של ואלרי בהחלט יכולים לשמש אידיאל שראוי לשאוף אליו. שירים מצוינים, 'שירי על', באמת מצליחים ליצור 'שפה-שבתוך-השפה': יחד עם הטקסט והתוכן עצמו, הם בונים מערכת כללים חדשה, השולטת בציפיות הקורא ומכוונת אותו אל מה שבין השורות. כמה מהשירים המוקדמים של זך, או למשל השיר 'סבסטיאן' של יונה וולך (שכולו מבנה מטאפורי מסתורי וחידתי סביב השם בכותרתו), מצליחים בעיני לדלג מעל משוכה זו. אבל מבין מכלול השירה הנכתבת, שירים מעין אלה הם מעטים-שבמעטים, וגם עליהם ודאי יינטש ויכוח. אבל האם פירוש הדבר - כפי שמפרש סקאל את ואלרי - ששירים אחרים אינם שירה כלל וכלל?
כפי שכתבתי בפוסט קודם, כתיבת שירה היא בעיני תחום מקצועי בשדה האמנות. הגבלה קיצונית מעין זו, שמשאירה את המרגש רק לגאונים הכותבים שירי-על, מרדדת את הבסיס של התחום ומערערת אותו: כדי שיהיו שירים מעולים חייבים להיות גם שירים 'סתם טובים', ואפילו שירים בינוניים, שמתוכם יבלטו המוכשרים ביותר. האם רק המוחות המשפטיים הממולחים ביותר יכולים להיות עורכי דין, וכל השאר סתם מתחזים? האם רק פורצי הדרך המחקרית הם מדענים? הגדרה מצמצמת לשירה, כמו זו ששאב סקאל מוואלרי מוציאה מתחום הדיון הרבה מאוד טקסטים - לא, הרבה מאוד *שירים* - הראויים לבחינה, לעיון ולהערכה, ושניתן ללמוד הרבה מכישלונותיהם ביצירת שפה בתוך-שפה כזו.
כשסקאל אומר "אין שירים טובים ושירים גרועים", הוא בעצם הופך את השירה לאיזה מחוז רחוק שבני התמותה אינם יכולים להתקרב אליו, ויוצר הבדל דיכוטומי וחריף על בסיס הגדרה ספציפית, מעורפלת וסובייקטיבית. חידוד השפה, העלאתה בדרגה, שימוש בה כדי להגיע מעבר אליה - כולן מטרות מרתקות להתכווננן אליהן כמשורר, אבל תחושה עזה של יהירות נודפת מהשימוש בהן כדי להכריז מהו שיר ומה אינו, מיהו משורר ומיהו לא, ובכך למנוע כל אפשרות להתיחסות ביקורתית (כי אם זה שלא שיר, מה הטעם להתייחס לאוּמנות שבו? ואם כן - אם השיר מצליח במשימה של ואלרי - מה יש לבקר בו?)

כאשר שוללים הגדרות מכל מיני סוגים, נשאלת באופן טבעי השאלה, מה נעשה בלי הגדרה? האם אנחנו תקועים לנצח עם החידוד של אבידן ("שיר הוא דבר/ שאני קובע שהוא שיר...") וללא יכולת לקבוע את גבולות התחום?
ראשית, אני חייב לציין שאין זה בהכרח רע לעבוד עם גבולות מעורפלים, ושיצירות המשחקות 'על הגבול' הן במקרים רבים מעניינות יותר. שנית, מהיות הנושא מורכב ומגוון, ראוי בעיני לוותר על הניסיון להגדיר שירה בשני משפטים, ואם כבר נוגעים בשאלה 'מהי שירה', לעשות זאת בדיון מעמיק בכל הגורמים שהופכים את השירה לשירה , כפי שנעשה למשל במסה הנהדרת שכתבה לאה גולדברג. אבל הגדרות מעין אלה טובות בעיקר לחוקרי התחום; לכל מטרה פרקטית (מאחר שלא נהוגה בשום מקום 'קצבת משורר' התלויה בהגדרה) חשוב יותר בעיני להתייחס לשאלת איכות השיר.
כדאי להבהיר מהתנגדותי להגדרות החדות לשירה לא נובע רלטיביזם פוסטמודרניסטי הקובע שכל מושג של איכות הוא בהכרח סובייקטיבי לחלוטין. בניגוד לסקאל, אני בהחלט חושב שיש שירים טובים ושירים גרועים; למעשה, אני חושב שהתיאור שנתן ואלרי, הנוגע בהתאמה בין תוכן, צליל וצורה, הוא קו מנחה לא רע לבחינת איכותו של שיר. 'תחזקנה', למשל, הוא בעיני שיר מאוד בינוני, שאינו מחדש הרבה בתוך הז'אנר (שירת תוכחה פוליטית) בו נכתב.
על שאלת הקווים המנחים לבחינת איכותו של שיר אפשר להשתפך עוד הרבה, ואני גם אעשה זאת - בפוסטים הבאים, אולי אפילו בפוסט הבא. סטיי טיונד.

[1] חשוב גם לשים לב שואלרי אינה מציג אותה כ'הגדרה' למה שהוא שירה מול מה שהוא לא, אלא כאיזושהו אידיאל אליו צריך המשורר לשאוף.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/5/2007 20:22, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/5/2007 20:32

---