למה ללמוד אמנות (או: למי קראת משויף?)
מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה של השירה: מלחמת כתבי-העת בישראל לא נרגעת. אם לא מספיק שמתחת כל אבן שהופכים מסתתר כתב עת חדש לספרות (גללו למטה את הלינק), חולק (כך מתברר) בשבוע הספר 'בפיצוצייה של התרבות', עלון בהוצאת הליקון ובו שלושה מאמרים התוקפים (או אולי לא תוקפים?) את 'כתם' (או אולי את 'מעין'?); ומיד כבר חיבר צ'יקי ארד, עורך "מעין" טקסט תגובה ארוך ומפורט , מתובל הגיגים, קטעי שיחות והעלבות למכביר.

נדמה לי שצ'יקי הזדרז קצת לקבוע שהגיליון תוקף דווקא את מעין, ואני מניח שאפשר לסמוך על דבריו של אמיר אור, שציין כי " 'בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור". נראה לי שאם בכלל עוסקים המאמרים בתופעת כתבי העת החדשים וההצהרתיים, ש'מעין' ו'כתם' הן רק שתי הדוגמאות הקולניות ביותר שלה.
למרבה הצער, את דעתי על הפמפלט/קונטרס/עלון/אסופה/ברושורה לא אוכל לכתוב בפוסט זה, ולו בגלל שבניגוד לתגובות עליו, הוא עצמו לא פורסם באינטרנט (מה שנראה, לפחות במבט ראשון, כטעות טקטית של הליקון). אבל לקראת סוף הפוסט שלו צ'יקי מנצל את ההדמנות להביע את דעתו על כיתות השירה של הליקון, ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.
צ'יקי כותב ש"המשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד." ובמידה מסוימת הוא גם צודק: יש משהו מקבע ו'משייף' בכל מסגרת לימודית בתחום האמנות, כפי שיעידו בוגרי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, בצלאל וקמרה אובסקורה. אישית, אני זוכר שבשנה הראשונה אחרי כיתת השירה מצאתי את עצמי כותב שירים מאוד 'סגורים', הרבה פחות 'מתפרצים' משכתבתי לפני כן, ולא טובים במיוחד; אלא שבנקודה מסוימת - אחרי תקופה של מרד במה שראיתי כמוסכמות כפויות מבחוץ - נוצר פתאום שילוב בין הדברים, ויכולתי להשתמש בכלים שלמדתי לבטא באופן מדויק תחושות אמיתיות, מתפרצות ופרועות כקודם. את הכלים שקיבלתי בכיתת השירה הטמעתי במלואם והפכתי לשלי רק שנים אחר כך, ורק אז הם באו לידי ביטוי אמיתי, לא כ'תרגילים' של 'תלמיד' אלא כשירים של ממש.
נדמה לי שההתייחסות הנפוצה (לא רק אצל צ'יקי) לבוגרי הליקון כ'משויפים מדי' נובעת מכך שפועלם נחשף בצורה המובהקת ביותר בחוברות של כיתת השירה, שמטבען תופסות את המשוררים כשהכוח ה'מקבע' בשיאו - כמו לשפוט בצורה אמנותית רסיטל סיום של זמר בבית ספר למוזיקה (ולא אותו זמר, על במת האופרה, שנתיים אחר כך). אין שום דבר 'משויף' בעיני בפואמה המצוינת של מאיה קופרמן שראתה אור ב'מטעם', בשירים האנרגטיים של חבורת 'חמישה גיליונות שירה', בפואטיקה המכשפת של שרון אס, בסגנון הייחודי של תמיר להב-רדלמסר או בטקסטים הבהירים והישירים של נוואל נפעא - כולם בוגרי הליקון, והרשימה עוד ארוכה. כפי שכותב צ'יקי, אמן אמיתי נמדד ביכולתו להתמודד עם הקיבוע, עם החוקים, עם ההיסטוריה של האמנות, ולעשות משהו משלו; יש בוגרים של הליקון שמתקשים לעשות זאת, אבל רבים אחרים בהחלט פורצים החוצה - וכשהם עושים זאת, יש להם כלים לבטא את עצמם הכי מדויק שאפשר, ומודעות לתחום שבתוכו הם פועלים.
אותם כלים ואותה מודעות הם חלק ממה שחסר בתיאור של צ'יקי; כי מה שקורה בכיתות השירה של הליקון (ובהרבה סדנאות כתיבה טובות אחרות) הוא בעיקר לא הסרה ושיוף אלא העברה של משהו חדש - קראו לזה טכניקה, מודעות, מערכת שיקולים או איך שתרצו. ההעברה הזו בוודאי מקבעת (כי היא באה 'על חשבון' בלגן שהיה שם קודם) אבל היא גם פותחת אופקים חדשים; ברמה הפשוטה ביותר, למשורר שהתנסה בכתיבת הייקו, סונטה ומרובע תהיה תיבת כלים מלאה וגדושה יותר בבואו לבטא את סבך הרגשות שבנפשו (או את מחאתו כנגד השלטון המושחת, או תיאור של ילדה אוכלת פרוסת לחם). ברמה הגבוהה יותר, תהיה לו מערכת שיקולים שלמה שאותה יוכל להפעיל (או: שממנה יוכל להתעלם) בבואו אל השירה. אני מאמין שצריך תמיד להיאבק בטכניקה, לחתור תחתיה ולשאול אותה שאלות קשות, שכן אחרת נוצרת באמת שירה משויפת, נטולת נשמה וטכנית; אבל כדי לעשות את כל זה, חייב האמן שתהיה לו טכניקה מלכתחילה.
נדמה לי שזהו אולי בסיס הניגוד בין האסתטיקה של 'הליקון' לזו של 'מעין': עיון בחוברות הקודמות של כתב העת ובפוסט של צ'יקי הביאו אותי למסקנה שאנשי 'מעין' שוללים את הצורך הזה, ורואים בטכניקה התייפיפות, או התהדרות ב"מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם" וב"בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית". כחלופה מציעים שם טקסטים 'בגובה העיניים', שלכתיבתם לא נדרשים לימוד והשקעה, והם באים ישירות מתוך 'המציאות'. מכאן גם נגזרת עמדת-האנטי לכיתות השירה - אם אין כל צורך בטכניקה, ממילא אין גם צורך לקבל את הרע שבסדנאות כתיבה (הנטייה להתקבעות) עם הטוב (לימוד כלים חדשים ופתיחת אופקים).
אפשר להתייחס לעמדה הזו כפוסטמודרניזם, ולהזכיר שהאמנות המודרנית העלתה על נס יצירות שהדגישו את הרעיון על חשבון הטכניקה ("רדי מייד" למיניהם). אך נראה לי שיש הבדל בין ויתור מודע על הטכניקה כדי להדגיש את הרעיון הטהור ביצירה מסוימת לבין ההכרזה על הטכניקה כולה, ועימה כל הֵקשֶר של היצירה לגוף החי של אמנות העבר, כמיותרת.נדמה לי שזה ה'ניהיליזם' שרואה אמיר אור בעמדה של 'מעין' (אם כי, מאחר שלא קראתי את מאמרו, ייתכן ואני טועה).
לימוד אמנות - בין אם בסדנא או תוך כדי קריאה עצמאית בשירת יפן - הוא חוויה שעלולה להיות מקבעת, כי היא חושפת אותנו לידע שכבר עבר עיבוד ויצא החוצה; אבל זו גם חוויה מפרה, דווקא בגלל ההתנגדות שנוצרת בנו למורה/לספר, שמתפרצת במקרים רבים בסופו של דבר דווקא בכלים שלמדנו מאותו מורה עצמו. אותו מתח כמעט-מיני של יריבות/משיכה, שצ'יקי איתר בחוכמה ב'מלחמת כתבי העת', קיים גם בכיתות השירה; כמי שחווה אותן הן מצד התלמיד והן מצד המנחה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר מקורטוב של "יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה", ושהדינמיקה המשכרת שנוצרת מתוך המאבק המתמיד הזה מעניינת הרבה יותר מהשיוף הסבלני וה'נקי' שאולי מעלה בדמיון המושג הזה, 'כיתת שירה'.

תוספת:
המאמרים של אמיר אור ושל נועם וואהל (אל תתיחסו לשם 'איתמר הלוי' שהטעה גם אותי) עלו לרשת, ואפשר לקרוא אותם ישירות. כך התבהר לי גם שמדובר במאמרים שתוכננו לראות אור בגיליון הבא של הליקון 'רעב וגעגוע', והסיבה להוצאתם המהירה בנפרד היא כנראה רצון להגיע לקהל רחב יותר באירועי שבוע הספר.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/6/2007 00:25, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, אינטרנט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-17/6/2007 01:54

---

הפיכת נגד
זה לא היה קל. טריסטאן קפץ דרך הפיירוול, לקחת את העכבר כבן ערובה, רכב על הפרד האלקטרוני ונעל בארון את האנטי-וירוס. הבלוג שינה את שמו, תמונתו וצבעיו, ואני הורחקתי מהמחשב בסדרת מייאווים אלימים. אבל לא לעולם חוסן: בעת אחד מהנמנומים (הרבים) של הטריסטול, חדרתי תחילה אל התגובות (שם שאבתי עידוד מכך שלא התגבשה קואליציית תמיכה חד-משמעית במהפכה) ולאחר-מכן שבתי והשתלטתי על הבלוג, והענקתי לו בהזדמנות זו שדרוג-קיץ (תודו שעם כל הפלאפינס של החתול, הטעם שלו בצבעים לא משהו).
טריסטאן כמובן התעורר באמצע, אבל מאחר ששנת הצהריים יקרה לו מאוד החליט לא להילחם, והסכים לסגת ולשחרר את בני הערובה תמורת פינה אוטונומית קבועה (ראו משמאל) ואזכור ברשימות לפחות פעם בשבועיים. ההסכם נחתם בנוכחות האו"ם ונכנס לתוקפו מיידית.

---

למתחבטים בשאלת כותרת המשנה המשונה שליוותה את הבלוג מספר ימים, ורוצים לדעת מיהו טארק, מיהו חי ולמה לגדוש מנה בס: אם תסתכלו על המקלדת שבה אתם כותבים את התגובות, התשובה עשויה לקפוץ לכם לעיניים (עדיף על קפיצה של טריסטאן לעבר העיניים).

---

באשר לשורת המשנה הנוכחית - היא באה מסרט מרגש (גם אם מחוספס משהו) בשם גארדן סטייט שראינו אתמול. כדי להימנע מספוילרים אומר רק שזה מהסרטים שאני צובט את עצמי בכעס שלא כתבתי אותו בעצמי.

---

רשימת קריאה:
* חושבים לעבור למערכת 'ויסטה' החדשה של ווינדוז? כדאי שתקראו קודם את זה ותתהו כמוני איך ייתכן שמערכת חדשה ויקרה נותנת ביצועים גרועים יותר מהגרסה הקדומת שלה.
* חושבים להצביע עוד פעם למרצ? קראו
כאן איך המפלגה ה'סוציאליסטית' עוזרת לאולפנים ולבעלי ההון לשלוט בשוק, ומה יש ליאיר רווה להגיד על זה.
* משעמם לכם? יש לכם טלפון סלולרי וספר שירה? נסו את הבלוג המשעשע הזה, שעושה משהו שכבר הרבה זמן רציתי: לוקח שירים ובודק איך הם נראים אחרי שהם עוברים במילון האוטומטי של הודעות הסמס, T9 הנודע. חביב עלי במיוחד 'עוד חוזר המיגון'.

---

הצצה לעתיד:
בקרוב, ממש בקרוב - פוסט יוטיובי כייפי, כולל הצצות לנבכי הנפש העמוקים. חשיפה מביכה במיוחד.

עד אז,
אריבדרצ'י (וטריסטאן מוסיף: מייאוו)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/5/2007 15:50, ושייך לקטגוריות הומור, המחשב ואני, אינטרנט
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של נועה ב-6/5/2007 20:15

---

תלוי בנקודת המבט

ויקיפדיה היא אנציקלופדיית-רשת שימושית, שכל אחד יכול לערוך (אבל לא כל עריכה נשמרת). הזכרתי אותה כאן כבר מספר פעמים, והפניתי אליה הרבה יותר. באופן מוצהר, הוויקיפדיה באנגלית (וכל אחיותיה) אמונות על עיקרון שנקרא "נקודת מבט נייטרלית" (Neutral point of view; בקיצור נמ"נ או NPOV) - דהיינו שהכתיבה על כל נושא תיעשה בצורה מרוחקת ונייטרלית ככל האפשר, על מנת שהערכים ישקפו עובדות והסכמות ולא אמונות ודעות פרטיים של הכותבים. מהי בדיוק נמ"נ הוא נושא לוויכוח ער בכל מקום שנפגשים בו שני וויקיפדים (וכמו אצל יהודים, לפחות שלוש דעות), ולא בכדי: ההנחה שאנציקלופדיה נכתבת מאיזו 'נקודת משען' חיצונית היפותטית, מעין 'מבטו של אלוהים על הקוסמוס' רחוקה מלהיות מדויקת, ואפשר לשלוף אנציקלופדיות נייר רבות כדי להראות שערכים רבים בהם משקפים היטב את נקודת המבט של כותביהם, שאינם בהכרח נייטרלי. הוויכוח על נקודת המבט (אם תרצו - על הנראטיב) מתחדד בוויקיפדיה, שמעצם היותה אינטרנטית ומתחדשת עוסקת יותר באנשים הנמצאים בלב החדשות ובאירועים שטרם יבש עליהם הדיו; אבל מחלוקות על נקודת מבט ועל נייטרליות עולות גם בערכים היסטוריים (למשל מלחמת העצמאות) או מדעיים (אבולוציה, מישהו?). ערן בילינסקי, אחד הכותבים הבולטים בוויקיפדיה העברית, פירט לאחרונה בבלוג שלו את התפיסה שלו לגבי ויקיפדיה. אם אני קורא אותו נכון, בילינסקי בעצם מודה שהשאיפה לנקודת מבט נייטרלית היא משימה בלתי אפשרית, ומאתר נכונה את נטייתה של ויקיפדיה לשקף את העמדה ההגמונית, אותה הוא מכנה 'קונצנזוס'. העמדה הזו משתנה, כמובן, משפה לשפה; הוויקיפדיה העברית, למשל, מבטאת היטב את הנראטיב היהודי-ציוני-אשכנזי-מרכזי, המנצח במאבקים עם נראטיבים אחרים משמאל ומימין: בוויקי העברית כל הארגונים הפלסטיניים (כולל 'כוח 17') הם ארגוני טרור, ואילו האצ"ל והלח"י היו רק 'מחתרות'; מצד שני, היישובים מעבר לקו הירוק הם 'התנחלויות' ולא 'יישובים' כפי שדורש הימין. בעצם, בכך שהוא מודה שוויקיפדיה משקפת את ההגמוניה, עושה בילינסקי שירות חשוב לשוליים; שהרי חשיפת העובדה שהנראטיב ה'לא פוליטי/לא מוטה/נייטרלי' הוא בעצם 'פוליטי/מוטה/לא נייטרלי' בדיוק כמו כל האחרים, ושהוא משרת לא קבוצת שוליים זו או אחרת אלא את ההגמוניה, שומטת את הדרישה לקבלתו של נראטיב זה כפשוטו על-ידי כולם, ובעצם שומטת את הקרקע מתחת להגדרתו כ'קונצנזוס' (בסיס משותף שעליו כולם מסכימים). בילינסקי עושה עוד צעד מרתק, ולאחר שחשף את ההטיה לטובת ההגמוניה בוויקיפדיה, הוא קובע כי זה גם מה שצריך להיות (דהיינו 'הרצוי הוא המצוי'). ההסבר הוא שאנציקלופדיה אמורה לשקף את הידע הקיים בחברה ולא לשאוף לשנותו. בכך הוא כמובן צודק, אך רק בהנחה ש'מה שהיה הוא שיהיה' ושוויקיפדיה אמורה להיות אנציקלופדיה ככל אנציקלופדיה אחרת, רק ברשת ועם גישה חופשית. בעיני זוהי גישה מצרה, ששוללת מראש את האפשרות שהמדיום החדש (הן האינטרנט והן פורמט הוויקי) ישנה גם את כללי המשחק, כמו שהמצאת הקולנוע, למשל, שינתה חלק מכללי המשחק במערכת היחסים בין אמנות ובידור. כוונתי אינה דווקא לכך שבוויקיפדיה צריכה לשלוט עמדה אחרת מהעמדה ההגמונית בחוץ (שכן אז זו פשוט החלפה של הגמוניה בהגמוניה) אלא שבזכות הפורמט האינטרנטי, שאין בו בעיות מקום, אפשר במקרים רבים לנהל משא ומתן בין נראטיבים שונים ולכתוב ערך שמכיר ביותר מאחד. אפשר לראות דוגמא מעניינת בערך טרור (כדאי להציץ בדף השיחה), שם נפתר ויכוח על הגדרות שונות של המונח באמצעות כתיבת פרק שלם על ההיסטוריה של הגדרת המונח ועל הוויכוח סביבו. זהו בעיני הדיאלוג שמאפשר הפורמט החדש, והמרתו בשיקוף ישיר של ההגמוניה המקובלת פירושה לרדד הרבה מהיתרונות של וויקיפדיה, וחבל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 02:31, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
תגיות בטכנורטי: מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/4/2007 09:11

---

שיבוטים וחידושים (פוסט יוטיובי)
לפני כשבועיים קרו שני דברים שביחד יצרו את הפוסט הזה, שהתעכב הרבה בגלל שהיו כל מיני דברים חשובים יותר לפניו. הדבר הראשון שקרה הוא שהגעתי (במסגרת שיטוטי בזמן השדוד ולחיצות הלינקים המאסיביות) לפוסט הזה של סתוסתו, ואחרי שהתענגתי עליו מיד רציתי לעשות כמוה וליצור פוסט יוטיובי משלי. הדבר השני שקרה הוא שהתחברנו סוף סוף לאינטרנט שהוא לא של וודאפון, בלי הגבלת רוחב-פס ובלי ניתוקים מעצבנים, ואני ניצלתי את השינוי הזה כדי לשוטט ביוטיוב ארוכות, וכדי להקשיב לרדיו מהארץ (בהחלט דבר מרגיע במהלך עבודת התרגום). וכך נולד הפוסט הזה, ששמו המקורי היה 'דברים שלמדתי בגלגל"צ'.
הדבר הראשון שלמדתי היה על ההתפתחות החדשה בתחום השיבוט. לא מדובר בפלייליסט, שהיא לא שיבוט אלא פשוט חזרה שוב ושוב על אותם שירים (עם הבלחות משונות מהאייטיז מדי פעם), אלא בהישג המדהים ביותר של שיבוט אנושי שנראה על הפלנטה: שון לנון, שלא רק דומה לאביו בשם (עד כדי אות אחת וגרש), לא רק עבד עם מוזיקאית יפנית, ולא רק נראה בדיוק כמו האב, אלא גם כותב מלים ומלודיות שהיו נכנסות מצוין לכל אסופה של הביטלס. ולמי שלא מכיר, הנה ההוכחה:



הדבר השני שלמדתי הוא לתת כבוד לדור הוותיקים. פרומו שחזר על עצמו ל'שעתיים עם ג'וני קאש' הדליק אצלי את ההתעניינות, כי היה נדמה לי ששמעתי שם את קאש מבצע את Hurt של Nine Inch Nails, אחד משירי הרוק הכואבים ביותר בהיסטוריה. בדיקה מהירה ברשת הראתה שאני לא מעודכן עד אימה: קאש ביצע את השיר בשנת 2002, בגיל 69, שנה לפני מותו; והקליפ, בו נראה קאש על רקע נופי ילדותו וחייו, הוא אחת הפרשנויות המרהיבות והמצמררות ביותר לשיר שראיתי אי פעם.



ביצועים כאלה הם אחת הסיבות היחידות לא לקטול לגמרי את מושג הרימייק, שבדרך כלל משמש כדי לעשות עוד כסף, לתרגם לעברית להיטי ריקודים משבדיה או - וכאן נכנסה אחת הסיבות שהפסקתי להאזין לגלגל"צ - לקחת שיר יפה של עופרה חזה ולעשות לו 'גרסה מיוחדת' עם נינט ועברי לידר. וכמובן, אם זה 'אירוע מיוחד' שמשמיעים אותו פעם בשעה, את מי זה מפתיע שהשיר נכנס ישר למקום השני במצעד שמדרגים מאזיני התחנה? לא אותי. אגב, זה אולי מפתיע שאני בכלל מקשיב למצעדים או מתעניין בהם, אבל מדובר באובססיה עתיקה שלי, שהגיע לשיאה בשנים 1986-1993, אז הייתי מאזין כל שבוע למצעד ועוקב אחר האמנים החביבים עלי (אופס, עוד סטייה נחשפה).
אז הרימייק מיותר והעיבוד אמצע-הדרכי ברמות קשות, אבל מה שבאמת מעצבן הוא המשך הטרנספורמציה של נינט מזמרת עם כוח דרמטי אמיתי לבובת ברבי מתנפחת. התהליך הזה כל-כך מוצלח שחלק מכם אולי כבר מגרדים בראש ותוהים מה הקשר בין נינט לכוח דרמטי, אז הנה תזכורת, בה זורח הקול האמיתי של נינט (למרות העיבוד הכוכב-נולדי המעצבן).




את הביצוע של נינט ל'קח אותי' של היהודים לא מצאתי ביוטיוב, אבל אני חושב שאפשר להבין. אני מוכן לשמוע עשר פעמים ברצף את 'האור בחיי' בשביל עוד ביצוע כזה של נינט לשיר ברמתה. כנראה שזה לא יקרה, וחבל, אבל אלו הביצועים המחודשים ששווה לעסוק רימייקים בשבילם. והנה עוד אחד, שהוא אפילו לא 'ביצוע מחודש' אלא הקלטה של דימיטרי חבורוסטובסקי, זמר אופרה רוסי , שמבצע... תראו.
(בגלל אילוצים טכניים תיאלצו לראות זאת בחלון חדש, אז פשוט תלחצו כאן

חבורוסטובסקי זה עמד במוקד חיפושי היוטיוב של אסנת בשבועות האחרונים, גם כי הוא שר מדהים וגם כי הוא חתיך הורס וגבר שבגברים (אל תדאגו, אני לא מקנא). מה גם שאני יכול בתגובה לשלוף ג'ינג'יות עם נטייה לעשות מעשים מגונים בכיסאות של פסנתר ולהרביץ עיבודים מרהיבים לשירים של נירוואנה. פרק אחרון ב'אמנות הרימייק', בבקשה:



הקטע האחרון הוא לא רימייק, אבל גם הוא Blast from the past, כפי שנוהגים להגיד - שיר מסוף הסבנטיז/תחילת האייטיז שלא הבנתי למה הוא מתנגן בטירוף לאחרונה בגלגל"צ, עד שגיליתי שהוא משחק תפקיד חשוב בסרט חדש ופופולרי שראינו אתמול. כדי לא לספיילר כלום, להלן השיר בגרסה המקורית, של ריק ג'יימס בהופעה חיה:



ועכשיו באמת תמו שידורינו... שלום.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/3/2007 19:07, ושייך לקטגוריות אמנות, אינטרנט
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-11/3/2007 22:08

---