מרוב תוחלת
בזמן האחרון הסתובב לי בראש הביטוי שבכותרת. למעשה, מה שזכרתי היה משהו בסגנון 'לרצות ___ מרוב תוחלת' ומשום מה חשבתי בהתחלה שהמילה החסרה היא 'למות', מה שנראה לי ממש מוזר, כי למה שמישהו ירצה למות בגלל תוחלת, מילה שמיד מתקשרת אצלי למשמעות המתמטית-סטטיסטית שלה (תוחלת, או expected value, היא הערך הממוצע הצפוי בהתפלגות מסוימת) - למה לעשות דברים קיצוניים בגלל משהו ממוצע?
אז אתמול בערב יצאתי למסע חיפושים, וגיליתי לבושתי שזה בכלל 'ירצה לבכות מרוב תוחלת' (לא למות. רק לבכות) ושזו שורה משירו המאוד-ידוע של אלתרמן, 'ערב עירוני'. וזה הבית כולו:

שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת.

שכל זה יפה מאוד אבל עדיין לא מחבר את התוחלת כפי שהיכרתיה עם 'לרצות לבכות'. מיד פניתי לידידי הטוב אבן שושן, שהבהיר לי כי 'תוחלת' היא 'תקווה, ציפייה' (מתוך המילה 'לייחל'), מה שמסתדר יפה עם הפרשנות המתמטית (לא הממוצע הוא החשוב כאן, אלא הערך ה*צפוי*). אבל בשיר זה דורש מחשבה: האם הכוונה לתקווה או לציפייה?
עודף ציפיות יכול באמת להיות חוויה לא נעימה, אבל קשה לי להאמין שזו הכוונה בשיר הזה, שכולו עוסק בעוצמה הדרמטית של השקיעה בעיר, ובשכרון שאסור לברוח ממנו. הכוונה היא לא לציפיות שמצפים מהאדם, זה 'שיגיע עד הסוף', אלא לציפיות *שלו*. אולי בעצם עדיף להשתמש במילה השנייה, תקווה.
כי אז יש לנו תמונה מלאה: הרחוב נמתח כמנהרה של תכלת, ובסוף המנהרה - כמו בסוף כל מנהרה - יש אור. והאור בקצה המנהרה עצום כל-כך, חזק כל-כך, מפיח בו כזו תקווה עצומה, עד שאין ברירה אלא לבכות. מרוב תוחלת.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/11/2008 10:27, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, סטיות אישיות
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-23/11/2008 12:29

---

דסקטופיה
גם אני מצטרף לגל החדש, שהחל אצל אידיום ועבר למילה ולגנצו. נכון ללפני כמה שניות:







ולפני ששואלים - הנוף הוא מהטיול להולנד לפני שבועיים.


והנה גם הדסקטופ בנייד של אסנת:





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/11/2008 15:06, ושייך לקטגוריות תמונות, סטיות אישיות
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/11/2008 12:57

---

אל, אל ישראל (חלק ב') + הכנה לעתיד
התיקו בלטביה והעובדה שלא היינו יומיים בבית (הסברים בהמשך) עיכבו קצת את חלק ב' של סיפור הכדורגל הגדול, אבל אם יש חלק א', חייב להיות חלק ב', לא? אז הנה.

לפני הכל, פרט קטן שנשמט מחלק א' היה המפגש המרגש עם שחקני הנבחרת, שהגיעו באוטובוס בלתי מסומן לשער יחסית-מאובטח, כך שקלטנו שהם שם קצת מאוחר מדי, ובעוד אבי דילג קדימה בניסיון להגיע אל החבר'ה, אנדי (עם המצלמה) היסס ולא הגיע בזמן להצטלם עם אף אחד. מצד שני, אבי ניהל שיחה קצרה עם יו"ר ההתאחדות (או כפי שהוא מכונה 'לוזון', ויש אומרים שמהמילה 'לוזר'), שבמהלכה שאל היו"ר אם 'לכולם יש כרטיסים', הבטיח ש'נכניס להם שלוש חתיכות' והציע לאבי להצטלם איתו (הצעה שזכתה לסירוב מנומס).
משם - בקפיצה מהירה, נשוב אל הטריבונה, שם ישבנו והמתנו למשחק, ללא אוכל, ללא מזון וללא כלום, ולאט-לאט קפאנו יותר ויותר. בשעה וחצי עד המשחק קפצנו, חילצנו עצמות, צפינו בישראלים מתאמנים, היכרנו את כל הרפרטואר של ארבעת בעלי-המבטא, שמענו מוסיקה גרועה בווליום חזק מדי, פגשנו את 'יוסי בנאווין', 'בן זאאר', 'משה אוואווין' ועוד פנינים מפיו של הכרוז הלוכסמבורגי, ראינו את היציעים מתמלאים מאוד-מאוד לאט, עמדנו בהמנון (ואני קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני שומע את ההמנון מאז שאני גר בגרמניה, ואז אסנת תיקנה אותי שזו השנייה, בגלל ששמעתי אותו בקונצרט לרגל יום העצמאות ה-60 של ישראל) והבשלנו (אם אפשר להבשיל בקור כזה) לשריקת הפתיחה.

לא עברה דקה מהפתיחה (באמת לא עברה דקה) וכבר קפצנו באוויר: כדור ישראלי הגיע לרחבה, מישהו עשה משהו לא ברור (זה היה בשער הרחוק מאתנו, וכשאתה באצטדיון אין פרשנים שיסבירו מה בדיוק קרה) ופתאום היה פנדל לטובת ישראל, ומיד אחת אפס. כל הקור התפוגג מעצמותינו, קפצנו ודילגנו, היציע פרץ בשירה אדירה וכיו"ב. עד שרבע שעה אח"כ הלוכסמבורגים השוו בכדור חופשי, ולכולנו הדהדו מילותיו האלמותיות של יורם ארבל, 'ככה לא בונים חומה'.
שאר המחצית הראשונה היתה דיכאון אחד גדול. אפילו אסנת לא התקשתה לראות את ההבדל בין הכדורגל המלהיב שראינו בטלוויזיה לבין המאורע המשמים שנפרש לפנינו. אני שמעתי מאוזן שמאל את בני הדודים של אסנת יורדים על הנבחרת בעברית ומימין את אחד משותפינו לטריבונה מעביר ביקורת נוקבת בגרמנית. למזלנו, במחצית השנייה הישראלים אמנם לא שיחקו הרבה יותר טוב, אבל לפחות הבקיעו שני שערים (כלומר: שתי הזדמנויות לקפוץ ולהתגבר על הקור) וניצחו; החבר'ה היו כל-כך נבוכים מהמשחק הגרוע שאפילו לא באו להודות לקהל והסתפקו בנפנוף שלום מרחוק.

אחרי המשחק נסנו כל עוד נפשנו בנו למכונית המחוממת, והפשרנו באיטיות. גם הנסיעה התנהלה לאט, וזאת מכיוון שכל הדרך היינו בתוך ערפל כבד, שלא איפשר לנו לראות כלום (אנד איי דו מין כלום) בחוץ - חוויה קשה לכולם ובעיקר לנהג, שעד שהגיע הביתה כבר לא נשארו לו ממש עיניים. אבל מה לא עושים בשביל הנבחרת.

מה שכן, בכך לא תמו מסעותינו לחו"ל (חוץ-לגרמניה), ואת היומיים האחרונים בילינו בהולנד; אבל זה סיפור אחר, פוסט אחר ותמונות אחרות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2008 11:30, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, סטיות אישיות, בשבילנו זו אירופה אירופה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-21/10/2008 10:57

---

אל, אל, יש-ר-א-ל (חלק ראשון)
הכל התחיל כאן בבלוג, בתגובה של 'בנחמין' לאחד הפוסטים הקודמים, ששאלה אם אני לא הולך להפגין פטריוטיות וללכת למשחק של הנבחרת בלוכסמבורג. אמנם מאז אליפות אירופה אני מגלה יותר עניין בתחום, אבל התגובה הראשונית שלי היתה 'איזו נבחרת? מתי?' כתוצאה, כל העניין היה ודאי נעלם אי-שם בערפל, אלמלא התערבה יד הגורל וטרפה את הקלפים.
כי כבר לפני כשבועיים, טרום-חגים, התארח אצלנו למספר ימים בן דוד של אסנת (שיכונה לצורך העניין 'אנדי') שיצא למסע תרמילאות באירופה ועשה אצלנו תחנה קצרה. אנדי הוא אוהד כדורגל שרוף, שהמפה של אירופה שמורה בראשו עפ"י שמות הקבוצות, ואחרי שלא הצליח להיכנס למשחק של מילאן מכל סיבות אידיוטיות שקשורות בבירוקרטיה איטלקית הוא כבר ממש רצה לראות משחק כדורגל אמיתי באירופה. אז מה אם הקבוצה המקומית, אפ.צה. זארברוקן, משחקת בליגה החמישית? הוא הלך, עודד, צעק, למד כמה מלים בגרמנית וראה את כוחותינו מנצחים שלוש-אפס.
התיאור החי של החוויה הדהד לי כשביררתי - רק כדי לצאת ידי חובה - מתי, באמת, משחקת הנבחרת בלוכסמבורג. יצא שזה בשבת. נו טוב, שבת.
ואז, בצירוף מקרים מופרך המערב בירוקרטיה גרמנית ועורכי דין אמריקניים, הגיע אלינו לסוף השבוע עוד בן דוד של אסנת, אחיו של 'אנדי', שיכונה לצורך העניין 'אבי'; וברגע ששמע זאת, מיהר אנדי לתפוס רכבת מהירה מזלצבורג ולהצטרף; וכשהסתבר לי ששני מטורפי הכדורגל הללו הולכים להיות אצלנו, לא יכולתי שלא להזכיר שאולי, אם אנחנו כבר כאן, בכל זאת לוכסמבורג זה בקושי שעה נסיעה ו...
הם לא נתנו לי לסיים את המשפט ומיד קבעו: הולכים. בהתחלה חשבנו שניסע עם עוד ישראלי שהצטרף לעירנו הקטנה, אבל הוא ביטל ואסנת החליטה שהיא מצטרפת - עוד מימי היורו היה לה עניין בבחורים השריריים המאמצים את גופם ואת נשמתם על המגרש (אם כי בני הדודים הזהירו אותה שלגבי נבחרת ישראל, זה לא לגמרי נכון). המשימה הבאה בתור - להשיג כרטיסים - התבררה כקשה מהמצופה: החיפושים באינטרנט לא העלו שום תוצאות , ורק לאחר מאבקים נואשים עם אתרים בצרפתית מצאתי את מספר הטלפון של ההתאחדות לכדורגל בלוכסמבורג. אסנת התנדבה לדבר, והתפתחה השיחה ההזויה הבאה:

מרכזנית (בצרפתית): בליבלובפלה ולבלפבה
אסנת: שפרכן זי דויטש?
מרכזנית (בגרמנית): כן.
אסנת: אני רוצה להזמין כרטיסים למשחק של לוכסמבורג מול ישראל מחר.
מרכזנית: אי אפשר. רק בקופת האצטדיון בערב. היא נפתחת ב-18:30.
אסנת (בלב טוב): אה נהדר. ויש כרטיסים?
מרכזנית (בקול מפחיד ומאיים): אני אמרתי שאין כרטיסים? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי שאפשר לקנות בערב בקופה.
אסנת (מפוחדת): וכמה עולה כרטיס?
מרכזנית (בגרמנית עם מבטא כבד): 12 עד 35 יורו
אסנת: 34 יורו?
מרכזנית: אני אמרתי 34? [פאוזה] לא אמרתי! אני אמרתי 35.
אסנת (תוהה מה המרכזנית לקחה הבוקר): טוב, תודה.
מרכזנית (טורקת).

עכשיו שעניין הכרטיסים הוסדר, נפל הפור וההכנות למשחק החלו במלוא המרץ. המאמן הרביץ נאומים ציוניים בשחקנים, המעסה הזריק לשוקיים הדואבות, שכרנו מכונית קטנה (שהספיקה עוד לשמש אותנו בשבת בבוקר להעברת כורסה משוק הפשפשים) והכנו כיכר שלמה של סנדוויצ'ים. באדיבות גוגל מצאנו בקלות את האצטדיון (אבי זיהה אותו ראשון, בזכות הזרקורים) החנינו בחניון שממול וניגשנו לקופה. תוך דקות אחדות הבנו ש:
1. הקדמנו.
2. ליד הקופה יש כבר תור.
3. התור עטוף רובו ככולו בדגלי ישראל.
4. למרות [3], כמעט אף אחד לא מדבר עברית.
את [4] מסבירה העובדה שהבליל הכחול-לבן שהסתובב סביב הקופה בשעה שש בערך (חצי שעה לפני פתיחת הקופות ושעתיים וחצי לפני המשחק) היה מורכב מערב-רב של קהילות יהודיות מצרפת, יהודים-רוסים בנוסח עדות זארברוקן, אנשים עם טרנינגים של 'מכבי פרנקפורט' ורביעייה הזויה של צעירים עם מבטא אמריקאי (שעוד נפגוש בהמשך). כשהגענו לקופה טען המוכר בתוקף שאין דבר כזה 'יציע ישראלי' ושהיום הכל מעורבב; וכשביקשנו את הכרטיסים הזולים מכר לנו כרטיסים ליציע L, ב-12 אירו לחתיכה.
כדי למצוא את L התחלנו מיד במשימת 'סובו לוכסמבורג והקיפוה', אלא שלמזלנו הלכנו בכיוון הלא-נכון. למה למזלנו? כי בדרך פגשנו איש אבטחה נחמד (ודובר עברית), זיהינו שרוב עטופי-הדגלים נעים לכיוון שבו הלכנו (ולא לשער L) ופגשנו עוד בחור דובר עברית שטען בתוקף שלכל מי שהגיע מהארץ יש כרטיסים ליציע A, ומה יש לנו לחפש ב-L בכלל. אנדי ואבי הבינו מיד שאירעה כאן פאשלה בקנה מידה קולוסאלי (כי אם כבר לראות את הנבחרת ולקלל, כדאי לעשות את זה עם אנשים שמבינים את השפה), ומיד חזרנו לקופה בניסיון להחליף את כרטיסינו האומללים, תוך הוספת כמה שקלים (כרטיס ל-A עולה 20 יורו ולא 12). היינו די לחוצים עד שגילינו ש:
1. אין בעיה להחליף את הכרטיסים, אבל
2. כרטיסים ל-A מוכרים בקופה אחרת, ולכן
3. המוכר הנחמד פשוט יחזיר לנו את הכסף תמורת הכרטיסים.
כנראה שחוסר נימוס לוכסמבורגי זה רק עניין טלפוני.
את ההישג הכפיל ידידנו איש האבטחה החביב, שבדרך עצר אותנו והציע לתת לנו במתנה זוג כרטיסים; כתוצאה קנינו רק שניים, ובממוצע השגנו כל כרטיס בעשרה אירו בלבד. קומבינה ישראלית.

מרוצים מדפיקת המערכת המתנו בחוץ עד שנפתחו השערים, אז החליטה המערכת לדפוק אותנו חזרה: "נו פוד, נו דרינקס," ציינה המאבטחת , ואיימה להחרים את פאר הסנדביצ'יה שאסנת עמלה עליה כל אחר הצהריים. אחרי תחינות והפצרות היא אישרה ל'אחד מאתנו' לצאת ולהחזיר את תיק הסדנביצ'ים המסכן לאוטו; אבי התנדב למשימה (ובדרך נשנש לעצמו סנדביץ', כמובן).
מניעת הכריכים (והעובדה שנותרה עוד שעה למשחק) אילצה אותנו לדגום את המזנון, שכלל נקניקיה (מבושלת במים ולא משהו בכלל), צ'יפס בשקית (מייבש), חטיף 'מארס' (במקום טוויקס), בירה (לא ניסינו) וקולה (לא משהו). בשבילי החוויה העיקרית היתה להיות כל-כך קרוב למגרש - בטלוויזיה זה נראה די רחוק ובמשחקים שהייתי בהם בארץ, כילד, ישבנו אי-שם למעלה. אבל התחושה של 'הי, זה אמיתי' נעשתה משעמם די מהר, וכך גם להצטלם על רקע המגרש, לקלוט באוזן את השניים-וחצי דוברי עברית, לספור את היציעים הריקים ולהקשיב לארבעת המופלאים מבחוץ, שהתיישבו ממש לידינו, שרים 'ישראל עולה' בהגייה אמריקאית מפחידה. נשאר רק לחכות.

(ומאחר שהפוסט מתארך הרבה מעבר לצפוי, אשאיר את השאר לחלק ב', שיפורסם בקרוב...)










שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/10/2008 01:26, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו..., סטיות אישיות, אקטואליה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איילת ב-17/10/2008 11:28

---