פוסט אמסטרדם
אם אתם תוהים לאן נעלמתי בסוף השבוע, הכותרת היא התשובה. צירוף מקרים ממוזל של כרטיסים זולים ברכבת וחבר שהזמין אותנו לשהות אצלו כמה ימים הביא אותנו להגשמת הפנטזיה מס' 1 מאז שעברנו לאירופה - אמסטרדם. לי זו היתה פעם ראשונה, מה שעוד יותר חידד את החוויה; מה שכן, אמסטרדם זה עיר שצריך להתאושש מחופשה בה, והיום הוקדש לכך (ולניסיונות להחיות את המחשב של אסנת, ששוב עשה בעיות כשהיינו בחופשה ועכשיו ממתין לתיקון).
לפיכך עדיין לא העלינו תמונות (אבל זה בדרך); וגם היום, יומיים אחרי שחזרנו, אני ממש לא בטוח איך לכתוב פוסט על העיר הזו, שבולעת אותך מהרגע שנכנסת לשעריה ועד הרבה אחרי שהרכבת כבר עזבה את אמסטרדם סנטראל. שיטת ההתרשמויות הקצרות, ששירתה אותי היטב כשחזרנו מרומא, לא נראית מתאימה לעיר שבה הכל מקושר להכל, ותעלות מחברות בין אזורים שבחיים לא היית מדמיין שקרובים זה לזה.
אמסטרדם סובלת מהפרעת קשב וריכוז; תיאורטית יש לה מרכז מובהק שסביבו הכל מסתדר במעגלים קונצנטריים של רחובות ותעלות, אבל אלה מתנקזים לכיכרות מרכזיות להפליא גם רחוק מאוד מה'מרכז' התיאורטי. היא מבלבלת את חוש הניווט בעשרות השתקפויות והכפלות (הגשר הזה דומה לגשר ההוא; התעלה הזו היא כפילתה של התעלת מאתמול; התחנה המרכזית נראית כמו הרייקסמיוזיאום, ושניהם דומים קצת למלון אירופה), ולא מהססת לשקף גם ערים אחרות. אחת התעלות החיצוניות הזכירה העתק של פאריז, רק עם מים במקום רחוב; פעם אחר פעם חשבתי שאני רואה לנגד עיני רחובות בתל אביב (ולאו דווקא באחד הסניפים של 'פלאפל מעוז'); ובאחד הרחובות הצדדיים התחצפו אדריכלי העיר ובנו זה לצד זה שבעה בתים בסגנונות המשקפים מדינות שונות באירופה.
באמסטרדם הסדר המוכר של אמצעי תחבורה מתהפך; האופניים שולטים בכיפה, אחריהם הטראמים, והמכוניות רק במאסף. כשמבררים על חניה בעיר, צריך לדעת קודם אם הכווונה לחניה לאופניים, לסירות או למכוניות. כדי לחצות את הכביש חייבים להיות אמסטרטיביים (מילה חדשה המתארת את האסרטיביות הנדרשת כדי לעבור בבת אחת מסלול אופניים, מסלול למכוניות, שני מסלולי טראם, מסלול למכוניות בכיוון ההפוך ולבסוף מסלול לאופניים בכיוון ההפוך). בזמן שנדרש לכם לקרוא את זה כבר עברו על פני חמישה זוגות אופניים, שניים מהם מקושטים בסלי פרחים.
אני אוהב לתת לערים ללמד אותי את הקצב שלהן. בפאריז למדנו תוך יום שהדרך הכי טובה לטייל היא לעבור בין בתי קפה ולהזמין יין מקומי. אמסטרדם, לעומת זאת, לא נותנת את הפריבלגיה של לימוד איטי והדרגתי; היא שואבת אותך בבת אחת אל תוך החוויה. החלונות האדומים פתוחים לרשות הרבים, שלטי הניאון בוהקים, יצירות אמנות מתנפלות עליך ברחוב. המוזיאונים שהיינו בהם (ואן גוך ותצוגת יצירות-המופת של הרייקסמיוזיאום) צפופים, דחוסים, מלאים חוויות בכל מטר. רוצים לנוח? יש פארק ירוק ענקי ובו יותר פינות מאשר בתוכנית של 'זהו זה'. בדוכנים ליד הדאם, מישהו הופך פנקייקים בגודל מטבע במיומנות של זורק חרבות בקרקס. אמסטרדם היא כשלעצמה קרקס.
זהו בינתיים. רשמים ברורים יותר - ותמונות - בהמשך.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/7/2009 21:22, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, קוהרנטיות זה פאסה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/8/2009 06:50

---

קשב וריכוז
יש שני עולמות של תקשורת, פנימי וחיצוני.
הריכוז הפנימי הוא עמוק, הוא רב עוצמה, הוא ממכר. אני יכול לנהל שיחות ארוכות עם עצמי, לכתוב מונולוגים, דיאלוגים, משחקים רבי תפקידים. אני יכול לקחת קווי מחשבה עד שעמום לפני שבכלל אמרתי עליהם מילה, להתחשב בכל הצדדים (מזל מאזניים שכמוני), לשקול ולדון ולהתמודד. לרוץ קדימה, כשמה שאמרתי/כתבתי נשאר הרחק מאחור. ובמקום הזה, הריכוז מושלם, שום דבר לא הולך לאיבוד. כשאני למשל מצליח להביא את הריכוז הפנימי הזה להתמקד במלונות של ברלין, אני טס בעבודה בלי לשים לב כמעט, גומא עמודים ופרקים.
אבל זה נדיר. הריכוז הפנימי חזק, וקשה לרמות אותו. הוא יודע מה הוא רוצה, והאנגלית הקלוקלת של מדריך ברלין זה פשוט לא זה. הריכוז הפנימי בוחר באיזה גירוי - חיצוני או פנימי - להתמקד, והוא בוחר רק במה שמעניין אותי. אחרת יוק: עשר דקות ריכוז, שתי דקות גלישה, דקה וחצי להכין קפה, חמש דקות בהייה בחצר האחורית (משהו שם פתח את הדיון הפנימי, הריכוז הוסט. זהו).
את עולם התקשורת החיצוני למדתי. צעד צעד. וגם היום, אחרי שנים של התעסקות בו, הוא קשה לי. אם הריכוז הפנימי שלי לא בחר להתעסק במשהו, אני צריך באופן רצוני לאסוף את המוח מאיפה-שזה-לא-יהיה-שהוא-מטייל-עכשיו ולהתמקד במטרה שלפני: לפתוח את המקרר, להוציא גבינה, לפרוס, לשים על הלחם. אם אני לא מכריח את הריכוז להתעסק במעגל החיצוני, אני עלול למצוא את עצמי בוהה במקרר פתוח בלי לדעת למה בעצם פתחתי אותו. כל מה ש'משעמם', כלומר שנעשה כבר בעבר אינספור פעמים ואין בו מורכבות כלשהי, דורש איסוף מכוון של הריכוז ורתימתו למשימה. אפשרי? כן. קל? לא.
הדרך הטובה ביותר היא כמובן לרתום את הריכוז הפנימי לעבודה, ולשם כך צריך לגרות את התעניינותו. בגלל זה אני אף פעם לא מבשל אותו תבשיל בדיוק אותו דבר. תמיד צריכה להיות בזה איזושהי המצאה, איזה טוויסט חדש שיעניין את עולם-התקשורת-הסגור-על-עצמו שבתוך הראש. אפשרות אחרת, בעיקר למשימות פשוטות, היא להפוך את זה לאוטומט; המוח אולי לא מרוכז, אבל השרירים זוכרים. ככה למדתי לרכוב על אופניים או לנהוג. ויש כמובן עזרים חיצוניים, רשימות, תוכניות מפורטות, אמירה של דברים בקול כדי שיחדרו את החומה וימצאו את דרכם לריכוז הפנימי.
חשוב להבהיר שאני מתאר את הכל כתיאור ולא כטרוניה או כ'בעיה'. התקשורת הפנימית המורכבת הזו היא כנראה הדבר שמאפשר לי לכתוב - הן כבלוגר, הן כמתרגם והן כסופר. זה שהדברים מהדהדים ארוכות בחלל הראש, זה חלק מהיכולת לעבד, לחבר, לקשר הקשרים זה לזה וליצור דברים חדשים. מזה באה היצירתיות שלי, ומזה בא גם הדחף (ה'דרייב') שלי להוציא את היצירה החוצה. כשהמשימה העיקרית היא תרגום של ההדהודים האלה למשהו שניתן לתקשורת החוצה; וזו מקבילה בעצם למשימה היומיומית של תרגום המשימות החיצוניות לשפה שהריכוז הפנימי מבין.

(האם הבנתם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2009 22:54, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-2/6/2009 13:28

---

סתם מחשבה על ציניות, בלי הקשר בעצם.
ציניות היא בעיה נלווית לאינטליגנטציה, מלכודת שקשה מאוד לצאת ממנה. כשהעולם מבהיל, גדול ומבולגן, קל הרבה יותר לשבת בצד ולציין בחוכמה (ובאורח הו-כה-מצחיק) איך כולם טועים, שוגים בדמיונות, בונים מגדלים באוויר ולא מכירים בכל מיני עובדות יסוד. קל ממש להכליל את הכשלונות ולהפוך אותם לחוק טבע ('חוקי מרפי') כך שכל ציפייה לתוצאה אחרת תתואר כהתייחסות לא-ריאלית, ילדותית, הוליוודית. קל במיוחד לעשות זאת כשהעולם שלנו אינו גן עדן שבו כל חלום מתגשם ואפילו לא עולם יהודי-נוצרי של 'שכר ועונש', שבו עבודה קשה תמיד מתוגמלת בהגשמה. בהתחשב בכל זה, העמדה הצינית וגישת 'מי שמשקיע שוקע' נראות כמו הכללה הגיונית, והאמונה הנאיבית - ככניעה לרגש, להטייה, לייחוס-יתר ולכל שאר הדברים שידידינו בני הכוכב וולקאן קוראים להם This is illogical, captain.
הציניות היא אובר-קומפנסציה של הלוגיקה, הפיכת התוצאה השלילית להנחת היסוד היחידה הנובעת מכל פעולה. לוגית, יש כאן יתרון: אם אינך מצפה לדבר, לא תתאכזב לעולם. מצד שני (ותמיד יש צד שני) הציניות היא התמכרות, היא שריר שלא קל לשחרר, והפעלתה התמידית גוררת אי-עשייה (כי אין טעם לעשות אם התוצאה שלילית בהכרח) וחוסר יכולת ליהנות מפירות ההצלחה (כי אם אתה מאמין שכל הצלחה נושאת בחובה זרעי פורענות, איך תוכל ליהנות ממנה?). שנאמר "אתה ציני, אתה סובל/ זה סימן שאני מתרגל".

(ובינתיים בזוטא, הפרויקט הלא-ציני שלי - סדרה של אזהרות ביחס למלים, לכותבים ולמספריים).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/5/2009 10:05, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
45 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-28/5/2009 07:27

---

חזרת השיפועים ושאר טירופים
כולם כבר שמעו על הניסיון הכושל של יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות, להפוך את 'שפעת החזירים' ל'שפעת מקסיקו'. כעיקרון, השר צודק: השם הנהוג בעולם אינו מדויק, ולו בגלל שזן השפעת החדש מורכב מארבעה זנים ישנים, שרק אחד מהם נפוץ בחזירים. יתר על כן, השם גורם לאמונה השגויה שהשפעת עוברת באכילת בשר חזיר (אמונה שכפי הנראה שותפים לה גם סין, רוסיה ומגיבי ynet). עם זאת, קשה להאמין שליצמן חשב על זכויותיהם של אוכלי בשר החזיר, וזה מעלה שאלה מעניינת - האמנם החזיר טמא כל-כך שאפילו אמירת שמו היא חטא? ואם זה כך, האם לא חטא ליצמן כשאמר (ועוד לציטוט') "לא נקרא לה שפעת החזירים'?
או שאולי בעצם, מה שליצמן חושש הוא שאדם דתי יידבק במחלה, ויוחרם בגלל שאנשים מקשרים את המחלה לחזירים? האם זוהי מכת-מנע כנגד הפרימיטיביות של החברה החרדית עצמה?
כמובן, כפי שציין שגריר מקסיקו בישראל, גם 'שפעת מקסיקו' זה לא פוליטיקלי קורקט, ואולי צריך פשוט לחזור למקור ולקרוא למחלה 'חזרת'.

מה שכן, אם המחלה כן החלה להתפשט בישראל, אירועי יום העצמאות נתנו לה הזדמנות מצוינת לקפץ מאדם לאדם ומבמה לבמה. מספיק שאחד מאמני ישראל הנגררים בכל הארץ ביום העצמאות יידבק בנגיף במהלך חלוקת חתימות, וההפצה החלה. בינתיים זה לא קרה, אבל שמעתי שהשנה אף בנק או עיתון לא חילק דגלים חינם. קיצוצים. למרות שבעיני היה עדיף לעשות את זה בשלבים, וקודם לקצץ רק חמישים אחוז. להשאיר פס כחול אחד ומשולש אחד. זה מסביר גם למה אף אחד לא מוכן להקשיב להצעה של דוב חנין להוסיף לדגל שני ענפי זית. זה גם צבע שלישי. יקר מדי.
את יום העצמאות שלנו בילינו בקהילה היהודית, שם אסנת הוזמנה לשיר כמה שירים עבריים בליווי פסנתר. אבל לפני כן ייבש אותנו ראש הקהילה בנאום של שעה שלמה על השעון (מדדתי זמנים) שעסק רובו ככולו בטרור, בתושבי שדרות, במליצותיו של נשיא איראן ובמגוון ציטוטים של בן גוריון. אותו ראש קהילה התגלה גם כעורך וידיאו חובב (מאוד חובב) שיצר מצגת 'יש לי אדובה פרימיר ואני מאוד מתלהב מזה' על בסיס תמונות עתיקות של הנגב, כיפת הסלע, הגן הבהאי בחיפה, מצדה, גמלים, עוד גמלים, המון-המון גמלים, וכמה סרטוני הפחדה של המטה ללוחמה בטרור. מה שכן, נגינת ההמנונים בסוף האירוע הובילה אותי למחשבה שבכל ההמנונים שאני יודע את מילותיהם (הישראלי, הגרמני והאמריקני) מופיעה המילה 'חופש' או 'חופשי' בהטייה כלשהי. הממפפפף.
אחרי זמרתה הנפלאה של אסנת ושאר הירקות שנלוו אליה בילינו עוד כחצי שעה בהתמנגלות עם הקהילה, ופגשנו יהודי שנולד בזארברוקן, ברח לארץ עם משפחתו בגיל 5 וחזר לעיר בגיל 27, בשנת 1952. הוא דיבר אתנו עברית והעלה זכרונות מבת-ים. וטוב שכך, כי אחרת היינו צריכים לבלות יותר זמן עם נציג אגודת הידידות ישראל-גרמניה, שהיה close talker בלתי נלאה ולא הפסיק לקשקש על חלומותיו לנורמליזציה ביחסי ישראל-גרמניה. היה צפוף.

'צפוף' גם מתאר יפה גם את לוח הזמנים שלנו בימים האחרונים, שלצד ההכנות לקונצרט (ועוד קונצרט לפני שבוע) כלל עוד כמה עניינים מקצועיים וכן טיפול יומיומי בעריכת 'זוטא', אוזבקי שהלך לאיבוד (אל תשאל), ברז שהחליט להשפריץ מים על כל רצפת המטבח וארגון לינה ואטרקציות לזוג עם שתי תאומות (דפנטלי אל תשאלו). למזלנו, שמרנו על קור רוח לעת משבר; ובגלל המשבר הכלכלי העולמי אנחנו גם יודעים איך להגיד 'משבר' בגרמנית: קריזֶה. כן, זה כמו crisis באנגלית, אבל לי זה פשוט נשמע כאילו 'העולם בקריזה' (מה שלא לגמרי שגוי).

ואגב - שפעת החזירים בגרמנית זה שְוָויינֶה-גְרִיפֶּה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2009 23:55, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה, הומור, אקטואליה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-4/5/2009 15:48

---