בוא נעבור בדרך המשי
כפי שהבטחתי פעם-פעמיים, להלן עדכון מחזית לונלי פלנט. והפעם: אקזוטיקה. במסגרת התרומה הלא-גדולה שלי לאלף העמודים של מדריך סין החדש, מצאתי את עצמי מתרגם את הפרק על מחוז ש'ינג'יאנג, המחוז המערבי ביותר בסין, אזור של מדבריות, הרים גבוהים ובליל עמים ושפות, בו עברה דרך המשי ההיסטורית בין סין להודו, לערב ולאירופה. בונוס חביב היה העובדה שההורים שלי היו בקיץ האחרון בטיול של שלושה שבועות לאותו מחוז נידח, כך שכל השמות האקזוטיים היו לי כבר קצת מוכרים מהסיפורים שלהם.
בלי להיכנס לשיעורי היסטוריה, מה שמרתק באזור הוא מפגש התרבויות המרתק; המחוז גובל בטיבט, בהודו, בפקיסטן, באפגניסטן, בטג'יקיסטן, בקירגיזסטן, במונגוליה וברוסיה (ואם שכחתי איזו 'סטן', שתהיה לכפרות). התוצאה היא שיש כאן נציגות לכל מיני מינים של עמים, שפות ותרבויות, מדוברי שפות טורקיות עד מונגוליות, פרסיות וכמובן סינית; וגם מוסלמים, בודהיסטים וכל מיני בעלי אמונה אחרים. אירופה היא כאן עולם רחוק ולא מוכר, והמעצמה הגדולה היא סין, אבל זו נחשבת גם ככובשת. בקיצור, בלגן.
התרגום גם הוביל אותי ליצירתיות מטבחית, ולהכנת אורז מוקפץ 'בנוסח דרך המשי'. שלא שאני יודע בדיוק במה משתמשים שם, אבל חשבתי לשלב תבלינים סיניים, הודיים, ערביים ואירופים והיתה לי תחושה שזה ילך (זה הלך מצוין). הבסיס היה 'מה שהיה בבית' - בצלים, זוקיני ומעין שעועית ירוקה רחבה ושטוחה, וכן המון אורז לבן מוכן שאסנת הכינה לפני כמה ימים. אז הקפצתי את הירקות בשורה נאה של תבלינים - סויה, שום, ג'ינג'ר, קארי הודי, עלה דפנה, קוריאנדר, שמן צ'ילי וזעפרן, לפני שהוספתי פנימה כמה צימוקים שרק חיכו על המדף. הספקתי אמנם להבין שבלי בשר כבש זה לא באמת מתאים למרכז אסיה, אבל לא היה בדיוק זמין, כך שהסתפקתי במנה צמחונית. לא נורא.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/10/2007 23:27, ושייך לקטגוריות מתכונים, אופטימי
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-29/10/2007 13:31

---

המקרה של הארבזן זופה
היה זה יום בהיר בתחילת הסתיו. צעדתי לתומי בשבילי הזופרמארקט המקומי כאשר לפתע צד את עיני משהו יוצא דופן. חמוש בחושי הבלש החדים שלי ידעתי מיד שמשהו קרימינלי מסתתר כאן, ושבתי על צעדי. ממדף הירקות המקוררים, בין חסה אחת לאחרת, הוא קרץ לי. היה זה שורש פטרוזיליה, מהסוג שלא רואים כמעט במקומותינו, וגודלו כאמת-יד של עוג בינוני. מיד הדהדו במוחי דבריה של האישה המסתורית שנכנסה לביתי מברלין לפני מספר ימים. 'מרק', היא אמרה, בטרם נספגה באפיסת כוחות אל מעבה אולם החזרות.
מוחי החריף כמו פלפל צ'ילי חיבר מיד את שני הרמזים, ומיד התחלתי לרחרח באזור המועד לפורענות של שורת הבשרים. שם עמדה, כרגיל, המודיעה בעלת שלושת טורי השיניים והפרצוף שיצא מסרט של אלמודובר, וקרצה לי בחצי עין, כממתיקה סוד. 'מישהו השאיר לך כאן מעטפה במבצע', היה נדמה לי ששמעתי אותה אומרת, אבל זה היה בזארלנדית, כך שמהר מאוד הבנתי שמדובר בעצם בנתח בשר יפהפה שרק מצפה שמישהו ימצה אותו לציר.
ציר, חשבתי לעצמי, זה בהחלט רמז חשוב. אחרי שוויתרתי על הרעיון לנסוע לפרלמנט האירופי בשטרסבורג, מצאתי את עצמי - אינטואיטיבית - רוכש פתאום גם ארבעה בצלים גדולים, חבילת גזר, צרור פטרוזיליה טרייה וראש שום. ואז, כשהכל נראה ורוד, הבהירה לי שיחת טלפון מסתורית מאותה אישה חובבת-מרק שהגיע הזמן לבחור: עדשים או אפונה?
הבחירה גרמה ללבי לפעום ולנשימתי לשנוק. לא ידעתי אם אני בדילמה או בקונפליקט, והאמביוולנטיות שיגעה אותי. אבל הגורל (והתסריטאי) חשבו אחרת. מבטי נח על שקית אפונה ירוקה יבשה, וזה הספיק.
מכאן הכל רץ כמו במערכה הראשונה של סרט: לפתע צץ על הכיריים סיר ענק בו טוגנו במהירות שני בצלים וחצי ראש שום קצוץ. תפוחי אדמה, ששמרתי במזווה למקרה של רעב באירלנד, מצאו את עצמם בתוך הסיר, יחד עם פיסות שטוחות מהשורש הגרנדיוזי. כל זאת עשתה לי האישה המסתורית, שכוחה רב במרק וקולה שולט במוחי. בכוחותי האחרונים מנעתי מהגזרים להיסחף אל הקלחת, שלא יהיו לי 'גזר הולך לאיבוד דרך מרפסת'. אבל לא יכולתי למנוע מהבשר ללכת בדרך כל בשר - הוא הושחם באכזריות, תוך שהוא ממיס אל התערובת את שומניו (ציינתי לעצמי שזו דרך מעניינת לדיאטה).
בנקודה הזו החלטתי לקחת פיקוד. אם כבר נסחפתי, אז למה לא עם תנוחות? הוספתי לסיר בחיוך חופן רחב של מלח גס, שני עלי דפנה, פלפל צ'ילי, קצת כמון, ולא מעט פפריקה מתוקה וטנדורי מסאלה שיש לי עוד מהמעבר להודו. הרגשתי שאני שולט במצב, וכטוב לבי באדים הנחתי גם לאפונה ולפטרוזיליה לגלוש אל הסיר, אבל הטבעתי אותן בכמות נאה של מים.
הסיפור התחיל לבעבע ולהתקרב לנקודת הרתיחה. השכנים כבר איימו לפנות אותי מהבניין. אבל לא איבדתי את העשתונות (הם במרק) וחיכיתי ליד הסיר כשעה, שמישהו יצלצל. כשאף אחד לא צלצל, הבנתי שאני אבוד. בהכנעה צירפתי גם את הגזרים לתערובת הקרימינלית שהלכה והתגבשה, אך במוחי כבר התרקמה תוכנית נואשת לסיום הפרשה. בשעה הקרובה רק צפיתי מרחוק בפשע המתגבש, כאשר אני הופך בו מדי פעם בכף עץ ועוקב אחרי התפתחות האפונים. ואז, כשאף אחד לא ציפה, שלפתי את הנשק הסודי שלי, שהוא כמו מקטרת לשרלוק הולמס - בלנדר.
בלי להניד עפעף חילצתי מהמרק את הפטרו-זיליה ואת גושי הבשר, תחבתי את בלנדרי לעומק העולם התחתון של הסיר וריסקתי בעוצמה את האפונים. קול יבבה נשמע, ועולם הפשע הפך למחית תחת ידי הבוטחות. אך לפתע משהו עצר בעדי. קול מפתה נשמע מהמרק, ואני עצרתי ברוסקי והבנתי שזהו. הובסתי. הבשר המתקתק ביקש לחזור אל הסיר, ולי לא נותר אלא להבין שגורל המרק להישאר חצי מרוסק, וגורלי הוא להיכנע לפשע ולאכול אותו בגדול. כפי שלחשה האישה המסתורית כששבה מחזרותיה, "עזוב את זה, זו אפונה-טאון".


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/10/2007 22:13, ושייך לקטגוריות אסנת, מתכונים, הומור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-15/10/2007 13:20

---

אירוח בנוסח הוועד
ביומיים האחרונים הייתי קצת פחות פעיל בהתמכרות-הרשת שלי, אבל מסיבה טובה - אירחנו למשך יומיים את ארי, ידיד טוב ומגיב קבוע בבלוג, שעצר אצלנו בדרכו לרוחב אירופה. אני מכיר את ארי כבר 12 שנים (שזה באמת לא יאומן) וכבר מתחילת הקשר שלי ושל אסנת נוצר בין שלושתנו קשר ייחודי, ומתישהו בשנת 2000 הוא גם קיבל שם. זה היה כשיזמנו ותכננו יחד מסיבה בבית הוריה של אסנת, שהיו בחו"ל. בהזמנות ששלחנו למסיבה כינינו את הבית הגדול 'הטירה', וחתמנו בשם 'ועד הטירה' או בקיצור - הוועד. קצת אחרי המסיבה (המוצלחת עד מאוד) גם החלטנו שלושתנו לחפש יחד דירה בתל אביב, וכך הפך 'ועד הטירה' ל'ועד הדירה', וקיבל ממשות וקביעות. איכשהו (את זה אני כבר לא זוכר) החלטנו שאני ו', שאסנת ע' ושארי ד', וכך יכולנו להתפקד יחד כוועד.
כל ההיסטוריה הזו - ואולי העובדה שזה היה הביקור הראשון של חברים (כלומר, לא בני משפחה) אצלנו - באה לידי ביטוי ביומיים האלה, שהיו מרוכזים ומצוינים. וכדי להבהיר את מצוינותם (ובעקבות דרישת הקהל, כפי שבאה לידי ביטוי בתגובות לפוסט הזה) זה לא יהיה סתם תיאור, אלא פוסט-מתכונים פר-אקסלאנס. הכינו את המדפסות.

יום ו' בבוקר: פנקייקס לא כשר אבל טעים
אסנת תוהה באוזני 'רונן, אתה חושב ששינקן ילך טוב בפנקייקס?' בקול הזה שאומר שהיא תעשה את זה ממילא.
מצרכים (לשבעה פנקייקס עבים וגדולים, או בקיצור שלושה סועדים רעבים):
6 ביצים
בערך 2/3 כוס חלב
2 כפיות סוכר
שלוש טיפות תמצית וניל
כוס וחצי-שתיים קמח
חצי שקית אבקת אפיה
חופן או שניים של פתיתי שינקן, שמוכרים כאן בצורה מסודרת (2% שומן בלבד)
מעט שמן לטיגון
הוראות הכנה:
במקצף ידני מערבבים את הביצים עם הסוכר, החלב והוניל לתערובת אחידה. מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה לאט-לאט וכל פעם מערבבים היטב במקצף עד שאין גושי קמח יותר. כשהתערובת מגיעה לסמיכות של גלידה שנמסה (נניח) מפסיקים להוסיף קמח. נותנים לעמוד כמה דקות. מוסיפים את השינקן ומערבבים ערבוב או שניים (רק כדי שיתפזר באופן שווה). מורחים עם נייר סופג קצת שמן למחבת קטנה, ומחממים אותה שתהיה חמה מאוד מאוד (אפשר קודם לחמם ואז למרוח, אבל זה קצת מסוכן). החום הגבוה יוצר את אפקט התנור לעומת טיגון - כך הם יוצאים שחומים ויפים ועשויים מבפנים.
במצקת מעבירים מהבלילה למחבת (בערך 3/4 מצקת בינונית לכל פנקייק) ומשטחים את הבלילה על המחבת כולה (אמרנו קטנה לא?). משגיחים בשבע עינייים: כשהפנקייק מתמלא בועות ונפרד בקלות מהמחבת, מרימים אותו בעזרת מרית והופכים. לאחר 5-7 שניות, הפנקייק מוכן. חוזרים על הפעולה עד שנגמרת הבלילה.

יום ו' בערב: חזה הודו באננס ופלפלים
זארברוקן עשירה בפלפלים מכל מיני צבעים ובאננס זול (עדיין לא הבנו למה). בתגובה, פיתחתי את המתכון הזה.
מצרכים (לשלושה מרוצים מאוד):
4 נתחים גדולים של חזה הודו (משהו כמו 800 ג')
4 פלפלים, אחד מכל צבע (אדום, ירוק, צהוב, כתום)
בצל אחד גדול
3-4 טבעות אננס, חתוכות לקוביות (רצוי טרי אבל אני מניח שאפשר משומר. אם טרי, רצוי להוציא את האמצע הקשה)
שתי כפיות דבש (מהשאריות של אסנת)
קורט אגוז מוסקט (תמיד רציתי לכתוב 'קורט')
רוטב סויה
מלח לפי הטעם
צ'ילי טחון (או פלפלי צ'ילי טריים חתוכים דק דק, או שמן צ'ילי. הכמות תלויה בכמה חריף אתם רוצים את זה)
4-5 שיני שום
קצת וודקה או אלכוהול חריף וחסר טעם אחר; יין לבן יכול גם לעבוד, אבל לא מתוק
כף-שתיים גרגרי סומסום
שמן לטיגון

אופן ההכנה:
חותכים את הבצל לרצועות דקות ומטגנים (במחבת גדולה מאוד או ווק) עד שמתחיל לשנות צבע. מוסיפים את הפלפלים, חתוכים לרצועות קצרות. מטגנים זמן מה על אש בינונית, בלי להוסיף נוזלים, תוך ערבוב. במקביל חותכים את האננס לקוביות (חצי ס"מ בערך), וכן מערבבים בקערית את הדבש עם קצת מים רותחים (שיהפוך נוזלי) ועם אגוז המוסקט, קצת סויה, וודקה, שום וצ'ילי מאיזה סוג שבחרתם. מערבבים עד שזה נוזלי (והשום צף) ומכינים ליד המחבת.
בשלב זה מוסיפים את האננסים ומערבבים היטב. מוסיפים את הנוזלים שהכנתם, כל פעם קצת, במהלך הבישול. חותכים את ההודו לקוביות בגודל נגיסה, וכשנוצר מהאננס והנוזלים מעין רוטב סמיך ומבעבע (אם הוא לא מבעבע מגבירים את האש) מוסיפים את ההודו. נותנים לכל הסיפור לבעבע ולהתאדות עוד כמה דקות (ההודו צריך להתבשל גם מבפנים; אפשר לבדוק אם מוכן ע"י הוצאת חתיכה ובדיקה אם היא עשויה מבפנים) וכשכמעט מוכן מוסיפים את השומשום ומבשלים עוד דקה-שתיים. מגישים עם אורז.

בשבת אכלנו בבוקר קרואסון מהמאפיה הצרפתית, ויצאנו לטיול לאורך הנהר (הפעם ברגל, בגלל חשש לגשם). הנוף היה נהדר והעצים כבר החלו לקבל את צבעי הסתיו (תמונות בפעם אחרת). באחת הנקודות היפות עצרנו לפיקניק עם יין רוזה מצוין וכריכים אלמותיים.

כריכי גבינה כחולה ואבוקדו
הרעיון: תיאודור, אמן סנדביצ'ים מתל אביב.
מצרכים:
בגט טרי
גבינה כחולה איכותית (רוקפור, דנאבלו או סנט אגור)
אבוקדו טרי ובשל
עגבניות
מלח ופלפל
אופן ההכנה: מובן, לא?
הטעם: גן עדן בריבוע

אחרי הפיקניק המשכנו לטייל בין יער ואחו, ואפילו עד גבול צרפת הגענו. זה היה מספיק לפתח רעב לארוחת הערב האחרונה והמצוינת, עליה לקחה אסנת אחריות.

שבת בערב: צלי חזיר בסגנון עמק הזאר
מצרכים:
שתי חתיכות גדולות (בערך 500 ג' כ"א) של פילה חזיר (מדובר בנתח משובח, חסר שומן בעליל, שלא ראינו בארץ אבל נפוץ מאוד כאן); אפשר גם להשתמש בפילה בקר משובח ואפילו בעוף, אבל אם משתמשים בעוף צריך לאפות פחות זמן.
שלוש נקניקיות בקר איכותיות (מרגז), חתוכות לחתיכות של כ-4 ס"מ
שני בצלים גדולים
שקית (כ-500 ג') של כרוב כבוש ביין (מעדן מקומי, שהבנו למה הוא מעדן רק אחרי שקנינו בשקיות ולא מקופסת שימורים; ככה יותר טרי)
2-3 תפוחים ירוקים חמוצים, קלופים וחתוכים לקוביות קטנות
יין לבן
חרדל דיז'ון
כף חרדל גרגרים
פלפל שחור
שני עלי דפנה
חצי ראש שום, פרוס לפרוסות
4 ביצים בקליפתן (אפשר יותר אם מתחשק)
שמן זית לטיגון (אפשר להוסיף גם שמן צ'ילי אם יש)

אופן ההכנה:
מורחים את פילה החזיר היטב בהרבה חרדל ומניחים זמין. מחממים תנור ל-180 מעלות. מטגנים את הבצל עד להזהבה בסיר גדול שיכול להיכנס גם לתנור. כשהוא מזהיב מוסיפים את השום ומטגנים עוד קצת (שלא יישרף). מניחים את שני פילה החזיר על מצע הבצל ומטגנים כמה דקות מכל צד, עד שהבשר "נסגר" (כלומר, משנה צבע במעטפת החיצונית לצבע בהיר). מוציאים את נתחי הבשר ומניחים בצד.
מוסיפים את הכרוב הכבוש על נוזליו ומערבבים היטב. מוסיפים את התפוחים ומערבבים. מוסיפים את הנקניקיות, עלי הדפנה, יין לפי הטעם, פלפל שחור, חרדל גרגרים ומלח גס. אפשר להוסיף גם עוד חרדל רגיל, לפי הטעם. מערבבים היטב. מביאים לבעבוע ומבשלים עוד חמש דקות. מטביעים את שני פילה החזיר בתערובת הכרוב שבסיר ומסדרים מסביב את הביצים (לא לשבור). אם חסרים נוזלים מוסיפים יין לבן. הבשר צריך להיות מכוסה כמעט לגמרי בתערובת הדברים הטעימים. מכסים את הסיר בנייר כסף ומכניסים לתנור. רצוי להכין במקביל גם תפו"א בתנור - זה מאוד מתאים.
אופים בתנור כשעה ואז מורידים את נייר הכסף ואופים עוד רבע שעה-עשרים דקות, לפי כמות הנוזלים שנשארו ומידת ההשחמה האהובה על בני הבית. בשלב זה אמור כבר ריח נפלא למלא את המטבח וכולם יזילו ריר. מגישים עם תפוחי אדמה אפויים. הביצים יוצאות אפויות, ואפשר להגישן קלופות אם רוצים לפנק עוד יותר את האורחים.

הבוקר יצא ארי להמשך מסעותיו באירופה, ואנחנו נשארנו עם הזכרונות (וקצת שאריות במקרר).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/9/2007 12:10, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, מתכונים
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Ari ב-10/10/2007 23:53

---