עשיתי לו סצנה במהלך השבוע..
בדיעבד, על משהו טיפשי.
התווכחנו קצת, ואז הוא זרק את זה:
אני לא חייב לך כלום!
אני לא יכולה לתאר במילים כמה המילים שלו צרמו לי, כמה הם הכאיבו לי. הרגשתי שהוא תוקע לי סכין! לא אומרים דבר כזה, אני יודעת שהוא לא חייב לי כלום, אבל זה מגעיל, להטיח לי את זה ככה בפנים.
הרגשתי טיפשה, מטומטמת, מה אני באה אליו בכלל בטענות?
הוא לא חייב לי כלום.
אנחנו לא חברים.
ואנחנו אפילו כבר לא ידידים!
אנחנו יזיזים!
הוא יכול לעשות מה שעולה על רוחו ואני מצידי רק לשתוק!
פתאום נפל לי האסימון..
אני לא בחורה כזאת, אני לא יכולה לא לערבב רגש ומין, זה בא לי אוטומטי, ויחד עם זה באות גם הדרישות, הציפיות, זה משהו שאני לא יכולה למנוע.. וכל עוד אנחנו במצב הזה, אני אדרוש, אצפה ואתעצבן מבלי לרצות בכלל.
תפסתי אותו לשיחה ואמרתי לו: "לא עוד! אתה אולי יודע להפריד אני לא!"
סיכמנו שאנחנו מפסיקים, שמהיום אנחנו שוב רק ידידים!!
מצד אחד אפשר לומר שהוקל לי ומצד שני גם קצת התבאסתי.
יום למחרת הוא פנה אלי: " אני לא התכוונתי למה שאמרתי, אני כן חייב לך, וגם לי זה קשה להפריד! אני לא רואה את עצמי עם אף אחת אחרת חוץ ממך!"
שמחתי, שמחתי מאוד!
הרגשתי מנצחת!
הבחור לא מנצל אותי.. ואני חשובה לו לא פחות ממה שהוא חשוב לי...
והוא פאקינג לא יכול בלעדיי!!
השורה התחתונה היא שאני נהנת, אני לא יודעת מה אנחנו, אנחנו קצת מהכל, ואני אוהבת את זה.
למה צריך תוויות?
אני פשוט זורמת!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
