ה ג ו י א ב ו ת

לגויאבות אין ריח. מדובר בסירחון, בצחנה מתועבת ובלתי אנושית. העובדה שיש אנשים שנהנים מהטעם והריח, הזויה בעיני.
 

הסיוט נחלק לשני סוגים, המכולת והסופרמרקט.

במכולת הגויאבות מוצגות בערמה חיננית מיד בכניסה. בצמוד לקופה. עננת הסירחון מקדמת את פני רגע לפני שאני נכנסת, ואני עוצרת נשימה כדי להצליח להכנס פנימה. את הקניות אני מבצעת במהירות, כי לא נעים להקיא לפני כל אנשים האלו. את התור בקופה אני מסיימת חיוורת וירקרקה.

"למה?" שאלתי פעם בעל מכולת נחמד במיוחד, כשאני מנסה נואשות לשאוף אוויר בלי להפעיל את הקולטנים האולפקטוריים, "למה אתם חייבים לשים את הגיאבות ממש בכניסה?"

"בגלל הריח", הוא הסביר, "כדי שלא ימלא את כל החנות."

וואלה. תודה.

בסופר אפשר לחוש את עקבות הצחנה עוד במחלקת מוצרי החלב. הכניסה למחלקת הפירות והירקות מתוכננת מראש כמו מבצע צבאי, כאשר הגויאבות מונחות במיקום אסטרטגי: בין התפוזים לבננות. אני אוספת את העגבניות והמלפפונים במהירות לעגלה, עוצרת ליד הפלפלים כדי למלא את הריאות באוויר נקי ועוצרת נשימה. יש לי דקה למלא שקית תפוזים ושקית בננות ולהימלט. לתשומת ליבי - אולי כדאי להתאמן על עצירת הנשימה? עם קצת עבודה בטח אגיע לשלוש דקות.

 אני לא מבינה משהו. אם הצליחו להוציא לעגבניות את הטעם, לאבטיח את הגרעינים ולפלפלים את הצבע, למה אי אפשר להוציא לגויאבות את הריח?

שמור   בטל