נו, מה אני אגיד, שאני עסוקה נורא? לא תירוץ.

הבת הבכורה הולכת מתחילת השנה לחוג קרמיקה. אף פעם לא ראיתי אותה נלהבת במיוחד מפיסול, והייתי בטוחה שהסיבה היחידה שהיא מבקשת ללכת לחוג היא חברה שהלכה לשם בשנה שעברה.

מתברר שיש לי בבית אמנית, לא פחות. היא יוצרת בחדוה אדירה, יצירות חמודות ומקסימות. יש לה סגנון אישי, בצבע ובצורה, בהומור. נכון, האיכות היא בהתאם לגיל, אבל אני פשוט נפעמת.

זה אחד הפסלונים הראשונים שהיא יצרה, ואחד האהובים עלי ביותר.

וזה סוס.

הצילום שלי רק פוגע בייחוד של הפסלון הזה, שכוייר בהשראת הכלב שלנו (גם הוא לבן, אף שאין לו אף כחול).

ואני מביטה בה מהצד, נמלאת גאווה אדירה, ומקנאה קצת.

העיצוב הלבן חזר כדי לשכנע את מזג האוויר. בסוף השבוע שוב יתחמם, לא לדאוג.
כולנו התרגשות וציפייה, לשלג מחר. אני משתדלת לא לדבר על זה הרבה כדי שלא להעלות את רף הציפיות אצל הילדים ולבסוף להשאר עם שלג עלוב שאפילו לא ייתפס. אבל בתוך תוכי אני נזכרת בילדותי, איך הייתי מתעוררת בבקרים כאלו ומציצה דרך החלון על הגג של השכנים, עוד מתוך המיטה, ומנסה להמר האם הצבע הלבן הוא שלג, או רק חלק מהבידוד של הגג.

בכל מקרה, מילאתי אוויר בגלגלים של המכונית, ווידאתי שיש מספיק סולר להסקה, קניתי מצרכים לקדירת בשר אדום מצויינת (מתכון, תיכף) והודעתי לכולם בעבודה שמחר ישכחו ממני (אם אכן ירד).

יש לי הרבה זכרונות שלג נהדרים. מהילדות כמובן, עם איש השלג שהייתי בונה עם אבא שלי ומלחמות השלג עם השכנים.

אחרי שהתגייסתי, החל שלג כשישנתי אצל החבר שלי - הידוע היום בתור בעלי, שיחיה. לקח לנו חצי יום להגיע אחר כך חזרה לבית שלי. אבל הצלחנו וזו היתה חוויה כייפית במיוחד.

אחר כך אני זוכרת את השלג הכבד שהיה בשנת 92, בדיוק ביום ההולדת שלי. חזרתי הביתה מהצבא בשלג שהגיע עד לברכיים. בבית לא היה לנו חשמל, וכל המשפחה בילתה את רוב הזמן בסלון, מול האח הבוער. בצהריים חזר החשמל לשעתיים ואמא שלי ניצלה אותו כדי לכבס ולייבש מדים משבועיים בבסיס, לבשל ארוחה לכולנו ולאפות לי עוגת יום הולדת. רק עכשיו אני תופסת איזה מבצע זה היה.

בכל זכרונות השלג האלו נמצא אבא שלי. בשנותיו האחרונות, ישוב בסלון הבית, מול האח, נהנה מחום האש ומהחמימות המשפחתית המיוחדת של בילוי חורפי משותף באמצע השבוע. אני נוצר את הזכרונות האלו בליבי, כמו פנינים חמות ויקרות.

באביב 92 אבא נפטר, וזה היה השלג האחרון שלנו איתו. החורפים המושלגים שהגיעו אחר כך בקושי זכורים לי. השלג כבר לא היה מיוחד או אהוב כל כך. רק השלג של תחילת שנת 2000 שינה זאת, אבל זה סיפור לפוסט אחר.

ירד, או לא ירד?

הבטחתי:

קדירת בשר ביין אדום

הקדמה:
קדירה בבישול איטי, והתוצאה מצויינת. סוד ההצלחה טמון בטיב היין. כדאי להשקיע ולהשתמש ביין קצת יותר יקר, שיהלום את איכות הבשר.

החומרים:
1-1.2 ק"ג כתף (יכול להיות גם שריר או צוואר)
1 בצל גדול
3 שיני שום
3 גזרים
4-5 גבעולי סלרי ללא עלים
יין אדום משובח (רצוי מרלו)
צרור פטרוזיליה
פלפל אנגלי
עלי דפנה מיובשים
2 כפות סוכר דמררה
מלח ופלפל
שמן לטיגון
20 גר' חמאה (אופציונלי)

אופן ההכנה:
חותכים את הבשר לקוביות 3*3 ס"מ
קוצצים את הבצל
חותכים את שיני השום לקוביות גדולות
חותכים את הגזר והסלרי לקוביות קטנות
מחממים 1/4 כוס שמן בסיר כבד ורחב. מטגנים קצרות את הבשר מכל הצדדים, כדי לאטום אותו.
מוציאים את הבשר לצלחת ומטגנים בשמן את הבצל והשום. אחרי מס' דקות מוסיפים את הגזר והסלרי.
מחזירים לסיר את הבשר. מוסיפים פטרוזיליה קצוצה, 3 פלפל אנגלי ו-3 עלי דפנה.
מתבלים במלח ופלפל, ומוסיפים סוכר.
שופכים פנימה את כל בקבוק היין.

מביאים את תכולת הסיר לרתיחה. מעבירים לאש הקטנה ביותר, ומניחים להתבשל כשעתיים. לערבב מדי פעם, ולהרטיב את הבשר שנמצא מחוץ לרוטב.

בתום השעתיים לטעום ולתקן תיבול. במידת הצורך, אפשר לעבות את הרוטב על ידי הוספת כ-20 גר' חמאה, חתוכה לקוביות קטנות. לבשל חצי שעה נוספת.

 
שמור   בטל