משהו השתנה בקיץ האחרון. הפסקתי להסתכל במראה ולשאול את עצמי "מי זו שמביטה עלי בחזרה?". לא אגיד שחזרתי להיות בת שש עשרה, אבל התחושה היא שבאיזשהו מקום - חזרתי לעצמי.

ואז, גיליתי תגלית מדהימה! מסתבר שיש לי את היכולת להפר את חוקי הפיזיקה. שימו לב לחוק החדש שניסחתי: "ככל שאני בנפח גדול יותר, כך יש לי נוכחות קטנה יותר." 

ולהיפך כמובן.

שמתי לב לזה בפעם הראשונה הקיץ כשמישהו עצר את המכונית שלו ברחוב והסתכל עלי. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז חשבתי שהוא צריך עזרה וניגשתי אליו (תרחמו עלי, הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה, היתה לפני עשור כמעט). רק כשהתקרבתי וראיתי שהוא מתאמץ למצוא שאלה לשאול, הבנתי שזו לא הסיבה שהוא עצר.

אנשים מגיבים אלי אחרת לגמרי. גברים מדברים אלי אחרת לגמרי. מוזר איך אני מרגישה שהאינטראקציה שלי עם העולם - ולא, לא רק גברים - השתנתה לגמרי. האם זה בגלל איך שאני נראית? או בגלל הביטחון העצמי שקיבלתי? השילוב שלהם? לא ברור לי. מה שכן ברור לי זה שלראשונה מזה זמן רב מאוד, אני מרגישה נוכחת.

זה מוזר מאוד, אחרי כל כך הרבה זמן. אחרי הפעם השלישית הראש נזכר בחוקי המשחק והפלירטוט, ואני מצליחה להגיב ולא לקפוא לגמרי. מוזר לי לא פחות כשזה קורה בעבודה. המקום הזה שתמיד נתפס בעיני כמקום הכי יבש בעולם, נראה פתאום אחרת. מסתבר שגם שם יש אווירה מינית, היא רק אף פעם לא היתה באיזור שלי. ועדיין אני מופתעת בכל פעם מחדש. לא חשבתי על עצמי באופן הזה, כיצור מיני, כל כך הרבה זמן, שנראה כאילו ויתרתי על חלק ממני. ועכשיו זה חוזר.

הוא בן גילי, חמוד, שחרחר וחכם ולאחרונה יוצא לי לפגוש אותו בערך פעם בשבועיים, במסגרת משהו שקשור בשיפוץ שלנו. ובכל פעם שכזו, הוא מפלרטט ומדבר ומתלהב כאילו הייתי איזו חתיכה בת עשרים, ולא אשה (משומשת אחרי שיפוץ) בת 34 תיכף 35. וההרגשה היא, נו, ממש טובה. ממש ממש טובה.

פולניה לא יכולה גם בלי קצת אשמה, אז היא נמצאת שם, בוודאי. אסור לך! אני נוזפת בעצמי. את אשה נשואה!

ועצמי מחזירה שאין שום נזק להינות ממחמאות נלהבות או מפלירטוט פה ושם.

הויכוח כנראה יימשך, בינתיים אני נהנית מהנוכחות שלי.  

לפני זמן מה ליוויתי את העזר כנגדי לביתו של חבר, כדי שיוכל לקחת ממנו ציוד כלשהו. כשהגענו בדיוק דיברתי בטלפון, אז חיכיתי לו במכונית, ואחרי כמה דקות שניהם ירדו לחנייה והתקרבו למכונית. יצאתי, כמובן, וחיכיתי שיגיעו למכונית.

החבר הביט בי במבט שאומר "אני בטוח שאני מכיר אותך, אם רק היית מורידה את משקפי השמש אני חושב שהייתי מזהה. אני מקווה".

הורדתי את משקפי השמש, והוא המשיך לבהות בי עוד שניה, עד ששמעתי את האסימון יורד בקול צלצול חד והוא זיהה אותי. אחר כך גם זכיתי לחיבוק נלהב, מחמאות - כמה אני נראית טוב וכו', והמשפט "באמת שאלתי את עצמי מי הכוסית שאתה מסתובב איתה".

מה גובר על מה - האם ההנאה מהמחמאות ומכך שהשינוי שחל בי כה גדול עד שאנשים לא מזהים אותי? האם העובדה שלראשונה מזה 15 שנים מישהו התייחס אלי במילה "כוסית" (נעזוב עכשיו מה אני חושבת על הביטוי הזה)? או שמא התהייה האם זה באמת נראה טבעי שבעלי מסתובב עם כוסיות באוטו?

אגב לא מזהים, הדבר הכי משעשע שקרה לי לאחרונה היה כשפגשתי אמא של חבר מהגן של הבת הגדולה, שלא התראינו בערך שנתיים. פטפטנו קצת, והיא אומרת לי: "עשית משהו? מאוד השתנית. אולי החלפת משקפיים?"

אה, כן, החלפתי משקפיים. אבל אולי זו העובדה שהורדתי 22 ק"ג באימוני ספורט....

לדעתי, הכותרת ההזויה ביותר בבלוג עד כה.

אחד המאכלים החביבים על הילדים שלי - וגם עלי - הוא קוסקוס עם מרק ירקות. הבעיה היא, שאחרי שכמה שנים הוציא העזר כנגדי מחאה רשמית: נמאס לי. מאז אני מחפשת מתכונים מעניינים לבשל ולהגיש יחד עם קוסקוס. הבעיה היא, שכל מה שמצאתי זה תבשילים של כבש או בקר, ואת אלו אני לא אוכלת (מטעמי גיזרה), אז זה לא ממש מוצלח.

אתמול היה לי רעיון שנחל הצלחה כבירה, קודם כל אצל הבעל, ואחר כך גם אצל הילדים. לא פחות חשוב, דל שומן, כך שיכולתי להנות ממנו יחד איתם. הנה:

תבשיל דגים ברוטב עגבניות פיקנטי

600 גר' פילה נסיכת הנילוס

1 קופסת עגבניות מרוסקות (800 גר')

2 גזרים

2 בצלים

4 שיני שום

צ'ילי מיובש

פפריקה מתוקה/חריפה

כורכום

סוכר, מלח ופלפל

אבקת מרק בטעם עוף

מיץ מחצי לימון

1 כף שמן קנולה

מפשירים את הדגים, חותכים לקוביות 4X4 ס"מ, ומייבשים בנייר סופג.

את הגזרים והבצלים חותכים לפרוסות דקות, וקוצצים את שיני השום.

מחממים כף שמן במחבת כבדה (non-stick), ומטגנים את הדגים, כדקה מכל צד. מוציאים ומניחים על נייר סופג.

מבלי להוסיף שמן מאדים את הירקות במחבת כ-5 דקות תוך כדי ערבוב.

מוסיפים את העגבניות המרוסקות, כוס מים, מיץ לימון, ומתבלים: 2 כפיות אבקת מרק, 2 כפיות סוכר, כפית כורכום, כפית צ'ילי, כפית פפריקה. אפשר להפחית בכמויות הצ'ילי או להשתמש בפפריקה מתוקה כדי לעשות את התבשיל פחות חריף. מלח ופלפל מוסיפים אחר כך לפי הטעם.

מביאים את הרוטב לרתיחה, ואז מחזירים את הדגים (בעדינות, שלא יתפוררו).

מבשלים כחצי שעה על להבה קטנה. מגישים עם קוסקוס או אורז לבן.

יצא טעים מאוד וחריף למדי. אנחנו אכלנו את הקוסקוס עם התבשיל והרוטב, והחבר'ה אכלו קוסקוס עם מרק ואז אכלו דגים בלי הרוטב.

* * *

למי שחיפש "האם מרזים מסלט" והגיע אלי, התשובה היא: לא ממש.

* * *

לעומת זאת, מפעילות גופנית כן מרזים. לפחות אני יכולה היום לומר - בשמחה לא מוסתרת - שעברתי עוד מחסום אחד. נפרדתי מהקילוגרם ה-12. לך לשלום, ואל תחזור.  

מי שהיה נכנס לסלון שלנו אתמול לא היה מבין מה קרה. שנינו יושבים מול חדשות ערוץ 2, ומתפוצצים מצחוק. שי גל הכין כתבה שלמה על דרכו של נחום הקרפיון מבריכות הדגים, דרך השוק הסיטונאי ושוק הכרמל, ועד למטבחם של שני שפים, שמכינים ממנו גפילטע פיש (עם ביצה קשה??) והמופרך מכל, סושי גפילטע.

שיאו של המחזה במכת המוות שמנחית הסוחר, בצילום מאיים מנקודת מבטו של נחום. מלווה בצלילי בלדה קורעת לב, הלב נכמר ואני שואלת - מי יוכל לאכול גפילטע פיש אחרי דרמה כזו?

* * *

זו כבר הפעם השניה השנה שבה אוכל רק כזית מהקציצות האהובות עלי. לא רק שמדובר בדג טיפש ולא ממש טעים, הוא גם די שמן. אז אני מרשה לעצמי לטעום מעט מהקציצות, וזה הכל. למען האמת, זה קצת עצוב. ילדי ירשו את הסלידה לגפילטע-פיש מהעזר כנגדי. פעם חשבתי ללמוד איך להבין את המאכל, וכשאימי תלך לעולמה אהיה אני זו שאכין גפילטע פיש לכל המשפחה. כמו שזה נראה עכשיו, אף אחד לא יאכל את זה. עוד זיכרון ילדות שיתפוגג לו בקצות החושים.

* * *

אני קצת מקדימה את המאוחר. אמא שלי לא הולכת לשום מקום, ויש לי עוד הרבה שנים לטעום מעט מהמאכל הפולני החביב עלי. בינתיים אפשר לצחוק מהכתבה על הקרפיונים.