בעקבות Velvet.

אני לא מצליחה להבין - או שמא אומר מסרבת לקבל - את עסקת הטיעון הזו שנחתמה עם קצב. אני מצטרפת לכל מי שאומר: הצדק צריך להיראות. אני קוראת לבית המשפט לדחות את עסקת הטיעון עם קצב, ולפרקליטות להגיש כתב אישום. עכשיו הוא התפטר, זו כבר לא צריכה להיות בעיה.

הפגנת מרכזי הסיוע לנפגעות אונס

ולקריאה נוספת:

אורית קמיר - לא לתת ליחצנות הנשיא לנצח

רדיקל מקלדת - קריאה למרי אזרחי

החברים של ג'ורג'

עדכון: כשהיא כותבת את זה, אי אפשר להתעלם.

הרבה מידע, וקריאה לפעולה בפוסט של גל מור בנושא חוק חסימת אתרים למבוגרים. יהונתן קלינגר, שמונה ע"י חנן כהן להיות "מרכז מאבק הבלוגרים נגד חוק חסימת האתרים" (אני בעד! בהצלחה יהונתן), מופיע היום אחר הצהריים בערוץ 1, בנושא הזה. בפוסט הוא מספר שיש אנשים רבים שבכלל לא מודעים להצעת החוק הזו, ומבקש - ספרו לכולם, תפיצו את זה. אם מספיק אנשים יהיו מודעים לאיוולת, יותר סיכוי שזה ייחסם בשלב מוקדם.

 

צירפתי מצד ימין בבלוג רשימה של פוסטים מומלצים או מעניינים לקריאה בנושא, וגם כפתור לבלוג (יש עוד שפע של כאלו בבלוגים נוספים). מי שהנושא חשוב לו - ולדעתי זה כל אחד ואחת מאיתנו - שימו את אחד הכפתורים בבלוג וקשרו לפוסט של גל מור.

שמעתי היום סיפור שהרגיז אותי. בתוכנית יהיה בסדר בגלי צה"ל, עלה לשידור הורה שבנו נולד בלידת בית. משרד הפנים מסרב לרשום את הילד, והיום בגיל ארבעה חודשים הוא איננו רשום, אין לו מספר תעודת זהות והוא אינו יכול לקבל שירותים רפואיים ואחרים.

הסיבה - אחרי הלידה בחרו ההורים שלא לטלטל את עצמם ואת היילוד לבית החולים. במקום זה הזמינו הביתה רופא ילדים שבדק את התינוק, וגם סיפק להם מכתב שבו הוא מפרט שבדק את התינוק אחרי לידתו בית הוריו. אלא מה, הרופא לא ציין שבדק גם את האם, והמיילדת היא לא מיילדת מורשית מטעם משרד הפנים הבריאות ולכן משרד הפנים לא מסכים להתייחס לילד כאל בנה של היולדת.

משרד הפנים לא מוכן לשמוע את עדויותיהם של הרופא ושל המיילדת. מבחינתו הוא לא מדבר עם ההורים. הם צריכים לפנות לבית משפט ולהביא צו של שופט לפיו הילד הוא אמנם בנם של בני הזוג. איזה טירטור מטורף. אני פשוט לא מצליחה להבין את הגישה הזו.  כלומר, אני יכולה לנחש מה הלך המחשבה של הפקידים - אולי הזוג הזה גנב את היילוד ומתחזה כהוריו. אבל ברצינות, אי אפשר לפשט את התהליך הזה ולהתנהג כמו בני אדם?

האבא דיבר מתוסכל וסיפר שאת הכל הם עשו בתום לב, בהתאם להנחיות שהם קיבלו (בעל פה). הלכתי לאתר משרד הפנים וחיפשתי את ההנחיות הרלוונטיות. יוק. אין שום התייחסות לאפשרות של לידת בית.  

גם קצבאות הביטוח הלאומי אינן מותירות הרבה ברירה, אלא אם נוח לכם לוותר על מאות שקלים שאתם זכאים להם. דמי הלידה משולמים אך ורק ליולדת שילדה בבית החולים, או אושפזה בבית החולים מיד לאחר הלידה. מה הקשר לבית החולים? הרי הזכאות היא ליולדת וליילוד. מדוע שלא יועברו דמי הלידה האלו גם למי שילדה בביתה, ונבדקה אחר כך על ידי רופא ילדים?  

הביריונות הזו, שבעזרתה המדינה מחייבת יולדות להגיע לבתי החולים, היא שערורייתית. כבר כמה שנים נעשה מאמץ על ידי גופים שונים לשנות את ההתייחסות בישראל לנושא לידות בית. מנגד פועלים גופים חזקים ובראשם בתי החולים, שמרוויחים סכומי כסף נאים על כל יולדת (המדינה מעבירה כמה אלפי שקלים על כל לידה). לא סתם משקיעים כל כך הרבה במחלקות היולדות. מדובר במחלבת כספים מצויינת.  

אני לא מאמינה שהסיבה היא הסכנה בלידות הבית. יש די והותר מחקרים בעולם היום שמראים כי לידות בית בהריונות בסיכון נמוך, אינן מסוכנות יותר מאשר לידות בבית חולים. וכמובן, לידה בבית חולים אינה תעודת ביטוח. עם צוותים רפואיים חסרים, עומס אדיר בחדרי הלידה והנטייה להתערבויות מיותרות, יש לא מעט לידות שמסתבכות - לא בטוח אם זה היה קורה גם בלידת בית. ואני אפילו לא מתחילה לדבר על היקף הניתוחים הקיסריים המיותרים.

אין שום בעיה לאפשר את לידות הבית, תוך כדי מתן מנגנוני בקרה ופיקוח מתאימים. למשל, אם את אותם אלפי שקלים שמשולמים לבית החולים, יאפשרו להוציא על השימוש בשירותי רפואה ומיילדות רלוונטיים בבית או במרכזי לידה. אני לא יודעת מה הסכום הנוכחי, בעבר הוא עמד על 6000 ש"ח בערך. זה די והותר בשביל לממן מיילדת, רופא פרטי ואפילו אמבולנס שיעמוד בהיכון, למקרה שיש למהר לבית החולים. את הכסף לא חייבים לשלם להורים. אפשר שהוא יעמוד לרשותם (כמו כספי המענק של החיילים המשוחררים), וישולם ישירות לבעלי מקצוע רשומים ומאושרים - כך גם יהיה פיקוח על גובה התשלום, וכולם ירוויחו.  

אני חושבת שהסיבה להתנהלות הנוכחית היא שמרנות של משרדי הבריאות והפנים מחד, ולחץ מאסיבי מצד בתי החולים מאידך. ויותר מכל, סוג של פטרונות המדינה, שחושבת שהיא יכולה לקבוע לאזרחיה הכל, החל מהאופן שבו יוולדו, המשך בצורת החינוך שיקבלו וכלה באופן שבו ייקברו.  

דיסקליימר: אני עומדת לכתוב משהו לא פופולארי, שמנקודת מבט מסויימת אפילו עשוי להקרא כמו אהדה לאולמרט, אז אתחיל בכך שאבהיר שאני לא מביעה פה שום תמיכה באולמרט או בהתנהלות הבזויה שלו. עכשיו אפשר להמשיך.

לפני כמה שנים זכיתי לראות מקרוב את עבודת מבקר המדינה. לא אותו באופן אישי כמובן, אלא את המבקרים העובדים במשרדו. היה זה טרום לינדנשטראוס, בימי המבקר אליעזר גולדברג. אימי, העובדת כפקידה בכירה באחד ממשרדי הממשלה, נחקרה בחשד לאי-סדרים, מתן יחס מועדף לספקים, והחמור ביותר - מתן העדפה לספק שאצלו אני מועסקת (שלא נאמר נפוטיזם). 

אמא שלי היא אשה ישרה כסרגל. לעיתים במידה מוגזמת. בעבודתה מול ספקים - והיא עובדת מול עשרות כאלו - היא מקפידה על כל פסיק ותו. היא מוציאה שעות עבודה רבות של אנשיה כדי להבטיח שיקויימו כל הוראות החוק, גם אם מדובר בחוקים שבפועל מסרבלים ולעיתים אפילו מיקרים את עבודת משרדי הממשלה.

כשהתחלתי לעבוד באותה חברה, היא כבר היתה מזמן ספק במשרד הממשלתי שבו אמא שלי עובדת. כדי להבטיח שלא תהיה אפילו מראית עין של העדפה, אני והמנהלים שלי הקפדנו שלא אעבוד בשום תחום שיש בו נגיעה לעבודה מול אמא שלי. הדבר נעשה תוך יידוע של היועץ המשפטי במשרד, ובצורה הכי גלויה ושקופה.

חקירת המבקר, כמו חקירות רבות אחרות, החלה בעקבות הלשנה אנונימית. כנראה מצד יריביה של אימי במשרד שלה או במשרד האוצר (יש לנו השערות, אין לנו דרך לבסס אותן). אופן ביצוע החקירה היה - במילה אחת - ביריוני. למרות שזכו לשיתוף פעולה מלא מצד אמא שלי ועובדיה, לא היססו המבקרים להפריע לעבודה השוטפת של היחידה, בין אם בקריאה של כל מסמך (קשור או לא קשור), שיחות עם עובדים שונים, כולל עובדים של ספקים, ועוד. במשך חודשים היתה במשרד אווירה של חשש, מכיוון שלא היה ברור מאיפה יגיע האיום הבא.

כשהועברה סוף סוף טיוטת הדו"ח, החזיר המשרד את תשובתו, מגובה בניירות רשמיים. בתגובה הזו הוסברו כל הטענות, הופרכו כל האישומים - חלקם נדחו על הסף וחלקם הוסברו בפירוט. הטענה כאילו אמא שלי העדיפה את החברה שבה אני עבדתי, על פני ספקים אחרים, נדחתה - בגיבוי מלא של היועץ המשפטי ושל המנכ"ל.

הדו"ח המלא פורסם ללא כל שינוי. כאשר היתה לכך התייחסות בעיתון, איש לא קרא או התייחס לתגובת המשרד, אלא רק לדו"ח. מבחינת המבקר, אמא שלי אשמה. למרות שלא קרה דבר. למרות שפעלה על פי הספר. למרות הכל.

הסיפור הזה הוא רק הסיפור האישי של משפחתי. כמובן שאי אפשר להסיק ממנו על כל עבודת המבקר. ובכל זאת מה שלקחתי ממנו זה את ההרגל לקרוא כל דבר בביקורתיות. כשאני קוראת את הכוסית כותבת מה אפשר לעשות עם כל זה ומפרטת רשימה של שחיתויות ועוולות, אני שואלת את עצמי האם כל הכותרות האלו באמת מעידות על מה שמאחוריהן? האם מישהו מבקר את עבודת המבקר?

כנראה שזה התפקיד שלנו, ואולי במקום לקרוא את הכותרות בעיתונים, אני צריכה לקרוא את דו"ח מבקר המדינה במלואו, כולל תגובות המבוקרים.

ובהקשר אסוציאטיבי, קראתי הבוקר את הכתבה בנרג' על הטענות כנגד שופטים שנגועים בנפוטיזם. כשאמא שלי הואשמה על ידי המבקר, שאלנו את עצמנו האם היה עלי לבחור במקום עבודה אחר? הרי זה לא שעבדתי במשרד הממשלתי עצמו - עבדתי אצל ספק של המשרד. בפועל, אם הייתי מחליטה שכדי לא להעמיד את אמא שלי במצב בעייתי (לכאורה), לא אלך לעבוד אצל אף ספק שהיא מעסיקה, המשמעות היתה שהייתי נאלצת לבחור במקצוע אחר לגמרי. כלומר, היתה נפגעת זכותי לשוויון בתעסוקה.

אני מניחה שיש בעייה דומה אצל בני משפחותיהם של שופטים. נניח שהם בוחרים לעסוק במשפטים (או אולי אפילו עסקו בכך עוד לפני שהשופט הפך לכזה). האם ברגע שבן משפחתם הגיע לעמדה בכירה עליהם לוותר על כל שאיפותיהם המקצועיות? זה בלתי סביר. אם כל מקרה שבו אדם מתקבל לעבודה ויש קרבת משפחה בינו ובין אדם בכיר כלשהו בסביבתו ייחשב נפוטיזם, ייפגעו זכויותיהם של אנשים מוכשרים רבים.