לבלוג המלא |
עריכה |
בלוגים קרובים |
בר קבועים |
הוסף לקבועים שלי | ישראבלוג
נגיסה מהתפוח
"זהו חלק מתמצית האמהות, לצפות בילדתך גדלה להיות אדם בפני עצמו, ולא להיות מסוגלת לעשות משהו בעניין. אחרת ילדים היו חיות מחמד ותו לא." (הת'ר ארמסטרונג)
6/2010
נחת
השובב הקטן שלי התחיל כיתה א' השנה, ואם נהניתי לצפות בבכורה שלי, אני נהנית עוד יותר לצפות בו. היינו מאוד מוטרדים לפני שהשנה התחילה. זה שלילד יש סוג של הפרעת קשב היה די ברור, וקושי לא קטן בהתארגנות. גם מרפאה בעיסוק וגם חברתי הפסיכולוגית חשבו שכדאי להתחיל בתהליך אבחון ולעזור לילד כבר עכשיו, ואפילו התקשרתי להדסה אופטימל כדי לקבוע לנועם תור לאבחון פסיכו-דידקטי, כדי שלא להגביל את עצמנו לאבחון נוירולוגי בלבד, אבל התברר לי שאבחון כזה לא מבוצע לפני כיתה ב'. בינתיים, אם כך, החלטנו להניח את האבחונים בצד ולראות איך הולך. נכון, נועם צריך הכוונה ותזכורות לגבי המשימות שהוא צריך לבצע, אבל זה ממש בקטנה, ובכיתה הולך לו מצויין. אנחנו נשארים עם האצבע על הדופק, אבל קצת יותר רגועים. הוא מצליח לקרוא יפה מאוד, והתסכול היחיד שלו הוא מההתקדמות האיטית בכיתה. זה כאין וכאפס לעומת החשבון, ושם אני מביטה בו ומשתאה, בעיקר כי אני תמיד הייתי כל כך בינונית בחשבון (וכך גם אבא שלו) ואלמלא הוא היה כל כך דומה לנו, הייתי תוהה אם לא החליפו אותו במקרה בבית החולים. המורה לחשבון מאוד מרוצה - נועם עובד יפה בכיתה, מבין היטב, יסודי. נו, ברור שהוא מבין היטב. אם בכיתה הם עובדים על תרגילי חיבור שתוצאתם עד לספרה 6, בבית כבר מזמן הפסיק להתעניין בחיבור וחיסור (קטן עליו), ועכשיו הוא עושה לו תרגילים בלוח הכפל. חשוב לי מאוד שיהיה לו בסיס חזק וטוב, ולכן אנחנו מסבירים לו כל הזמן כמה חשוב לעשות את התרגילים שהמורה נותנת, ולתרגל, וכדי שיהיה לו כיף, אנחנו עושים איתו בבית תרגילים ומשחקים בחשבון מתקדם יותר. מי שמתוסכל מהיכולת המרשימה שלו לחבר ולחסר בע"פ היא אחותו הגדולה, שאינה זריזה כמוהו. מצאתי את עצמי מנהלת איתה השבוע שיחה, כנראה לא בפעם האחרונה, ומסבירה לה שחוכמה ואינטיליגנציה מתבטאות באופנים שונים אצל אנשים שונים, ושהעובדה שנועם מחשב טוב ומהר ממנה, אין משמעותו שהוא חכם ממנה... 29/10/2009 08:18 1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' תגובה אחרונה של Duke D'Harlequin
ב-29/10/2009 10:29
חלכן היה נמזר
היום ישבתי עם השובב הקטן, ומילאנו ביחד חוברת לימוד בנושא חשבון. חוברת נחמדה בשם "להדביק עם פילי". לקראת הסוף הגענו לעמוד הבא, בו מתבקש הילד לספור צורות שונות. "כמה עיגולים?" קראתי לו מתוך החוברת. הוא ספר שנים עשר.
אני כמובן ספרתי שלושה בלבד, וזו היתה גם כוונתם של עורכי החוברת. הייתי צריכה להסביר לו מה היתה כוונתם של העורכים, על מנת שיוכל להצליח בתרגיל - למרות, כמובן, שהוא צדק לגמרי.
זה גרם לי לחשוב על כמה דברים. ראשית, עד כמה אני מקובעת לפעמים בדפוסי חשיבה שלימדו אותי. מיד נזכרתי בסיפור המופת "חלכן היה נמזר" מאת לואיס פאדג'ט (שם העט שתחתיו כתבו הנרי קטנר וס. ל. מור - זוג סופרים נשואים זה לזה). הסיפור הזה מספר על שני ילדים שקיבלו לידיהם במקרה קופסת צעצועים שהגיע רחוק מהעתיד. המשחק בצעצועים האלו לימד אותם גאומטריה לא-אוקלידית, באופן שהיה לחלוטין בלתי נתפס עבור הוריהם ומבוגרים אחרים. בהדרגה הם מתנתקים מן המציאות, לתוך מציאות שונה בתכלית. את הסיום לא אגלה כמובן (מי שרוצה לקרוא מוזמן לחפש את הסיפור באחת האנתולוגיות המעולות ביותר. פורסמה גם בעברית, אבל לצערי לא ניתן להשיג אותה) אבל זה סיפור שתמיד גרם לי לתהות עד כמה יכול להיות גדול הפער התפיסתי ביננו ובין הילדים שלנו.
אחר כך תהיתי איך הוא יסתדר בעתיד, כשיגיע לבית הספר. האם הוא כבר יתקבע לתפיסת העולם "הנכונה"? או אולי יתמזל מזלנו, ויהיו לו מורים שיסכימו לקבל גם תפיסות אחרות כמקובלות ונכונות?
אני תמיד מקפידה ללמד את ילדי חשיבה ביקורתית, ודרכים שונות להסתכל על כל דבר. אבל יש תחומים שבהם אני כבר לא מסוגלת לכך (או אולי מעולם לא יכולתי), וחבל לי שאולי בגלל קוצר הראות שלי, אני אולי מונעת מהם דרכים חדשות ואולי אף טובות יותר, להסתכל על העולם. מאזינה ברקע25/5/2007 15:06 27 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' תגובה אחרונה של בלעם
ב-3/6/2007 14:17
דיקטטורה וגישור
לעיתים קרובות אני מרגישה שההורות מעמידה אותי במבחנים של אורך רוח. כשהייתי אם לבת יחידה, התגאיתי לא פעם בכך שלעולם איני מרימה את קולי עליה. כמו בעת שהייתי קצינה בצבא, גם כאמא האמנתי שמסר המועבר בקול שקט ובקור רוח, עדיף ומשיג את המטרה בצורה יעילה בהרבה. אינני בטוחה מה השתנה לאחר שהשובב הקטן נולד, אבל מתישהו אחרי שהוא הפך לפעוט בעל רצונות משלו, המצב השתנה. אולי זה קשור אליו ולאופי שלו, ואולי לעובדה שבמשולש שבו נמצאים שני ילדים ואני, תשומת הלב הבלעדית אינה שייכת לי יותר. העובדה היא שכיום אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות יותר מרימה את הקול, אם זה כדי לתפוס את תשומת ליבם; לעצור ויכוח שמתנהל בצעקות; (לנסות) לעצור טנטרום באמצע התחוללותו (בהזדמנות, על טנטרומים בגילאים מתקדמים, ומה זה עושה לי); או סתם בגלל אובדן שליטה שלי, מרוב כעס. הכי קשה לי עם אובדן השליטה. אני מרגישה רע מאוד עם זה. כמובן שאני מדקלמת לעצמי אחר כך שאני אנושית ושגם לי מותר לכעוס ולהביע את הכעס הזה. אבל ההתפרקות הזו קשה לי, ורגשות האשם המלווים כל מקרה כזה, הולכים ונאספים. אני שואלת את עצמי, מה אני מלמדת אותם. האם אני מלמדת אותם שצעקות הם צורת תקשורת לגיטימית? או שלפעמים צריך לצעוק? או שלפעמים קשה לעצור בעד עצמנו? לא פחות מעניין מה מגיע אחרי הצעקה. האם ממשיכים לנהל דיון בצעקות? או שמצליחים לעבור לנהל שיחה רגועה, בטונים סבירים יותר. ואם כן, האם אי אפשר היה לחסוך את הצעקה הזו בהתחלה? אחרי שההרגל להרים את הקול כבר הפך לעובדה קיימת, מתגבר הפיתוי הדיקטטורי. "לא, ובזה נגמר הדיון!"; "תעשה מה שאמרתי. עכשיו!"; "הולכים עכשיו לבריכה. כי אני החלטתי!". אז נכון שהמילה האחרונה בבית אמורה להיות שלי, ונכון שבאיזשהו מקום אני מצופה להיות החלטית, להציב גבולות ולחנך למשמעת. אבל אני שואלת את עצמי לא פעם האם אני לא מגזימה בפסקנות שלי. כשהיו קטנים, הייתי מציבה בפניהם אפשרויות שיוכלו לבחור בניהן. הבחירה הזו נתנה להם את תחושת השליטה וחסכה הרבה מאוד עימותים. אז למה אני נמנעת מכך היום, או לפחות מאפשרת את זה הרבה פחות? אני חושבת שסיבה אחת היא מה שקרוי "מדמוקרטיה למניפולציה". אם אציב שתי אפשרויות, מהר מאוד יצוצו אפשרות שלישית ורביעית, והדיון ייפתח מחדש, באופן שכלל לא התכוונתי אליו. סיבה אחרת היא הרצון שלי להעביר את המסר שאני זו שמקבלת את ההחלטות בבית, ואני מצפה מהם לשמוע לי ולציית לי (כמיטב החינוך הספרטאני). ובכל זאת, לצד המשמעת והצייתנות, אני רוצה לפתח אצלם יכולות תקשורת ומשא ומתן. איך משיגים אחד בלי לאבד את השני? את זה אני מנסה להשיג בתקשורת שמתחוללת בניהם. אני מעודדת אותם למצוא פשרות, להציע חלופות, לדבר. אני מתפקדת כמתווכת ומגשרת. כמובן שאחד המשפטים שאני מוצאת את עצמי אומרת לא פעם הוא "לא לצעוק, ל-ד-ב-ר." הממממ... זה לא פשוט. זה מעייף. זה מצריך המון סבלנות ודווקא פה אני לא יכולה להרשות לעצמי לחתוך בצעקה, כי אז אשיג את התוצאה ההפוכה לגמרי. וכשהבת הבכורה שלי מתעשתת בתום דיון מתיש רצוף בכי וכעס, ומציעה פשרה מקורית, וכאשר השובב הקטן מצליח להקשיב מבין הדמעות ומקבל אותה, אני מתמלאת קורת רוח אמיתית. הנה, זה עובד. * * * סיפור קטן שנזכרתי בו, שקשור ולא קשור. ריב בין הילדים הסתיים בהתערבות קולנית שלי. כשישבו לאכול את ארוחת הערב, היו שם שני ילדים זועפים מאוד, מתיזים מבטי זעם, ומסננים משפטים קצרים זה לעבר זה. אחרי כמה דקות, כשראיתי שזה לא נרגע, שאלתי אותם: "מי רוצה שאני אספור עד חמש ונתחיל מההתחלה, כאילו לא רבתם?" * * * הערה שאינה קשורה - מאז שקראתי את Eats, Shoots & Leaves, אני משתמשת כל הזמן בסימן ; . איך הסתדרתי בלעדיו כל השנים? הוא כל כך שימושי וחביב. בכל אופן, הספר ממש מומלץ ותודה לאורזת . 13/3/2007 19:55 17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' תגובה אחרונה של מאזינה ברקע
ב-18/3/2007 07:07
דפים: 1 |
אני מאזינה ברקע ואלו הנפשות הפועלות יש גם מנוי SMS. רוצה? כן, צרפו אותי! תודה, מספיק לי (מה זה?) שלח המלצה לחבר חלון מסרים: הוסף מסר הבלוג חבר בטבעות: « אי-מהות » ± חיפוש בבלוג: ארכיון:
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למאזינה ברקע אלא אם צויין אחרת. האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מאזינה ברקע ועליו/ה בלבד 2005-2001 © כל הזכויות שמורות ליריב חבוט - emAze 9,091
|