היפ. בדרכים

קיבלתי מקל.  זו פעם ראשונה שגם הצלחתי לתפוס אותו לפני שהוא פוגע לי בראש.  הלגה, המינקת שלי עד גיל 12 אמרה לי תמיד שככה ילדים.  שהם מקנאים בי.  מקנאים באופניים המבריקות שלי, (שאבא קנה לי).  מקנאים בסוס נדנדה שלי, (שגם אבא קנה).  מקנאים בכדור החדש שלי, (שגם, נו).  כנראה שהם כל כך קנאו, שהם גם היו ממציאים עלי שירים.  אבל אני לא כעסתי.  נתתי להם לשחק עם הכדור שלי.  והם בתמורה לא הרביצו לי באותו היום.  אחר כך לקחתי את הכדור מהשדה הישן, איפה שהיו הרבה קוצים ומסמרים.  ככה גם למדתי לבד לתקן פנצ'רים.  נתתי להם גם לרכב על הסוס נדנדה שלי.  כשבינתיים ישבתי בצד ושמרתי.  לא יודע על מה.  אבל הם ביקשו שאשמור.  אחרת הם יזרקו לי מקל בראש.  אחר כך הרכבתי את החלקים שהתפרקו מהסוס נדנדה.  גם באופניים שלי נתתי להם לרכב.  וגם נתתי להם להעיף את העפיפון שלי.  ולצייר בטושים שלי.  ולשחק בג'ולות (שלי).  היינו החברים הכי טובים בעולם.  ככה הם אמרו לי.  ורק לפעמים, כששיעמם להם, אז רק אז הם שרו עלי שירים, וצחקו על השביל בצד שלי.  כל בוקר הלגה היתה מסרקת לי אותו לצד ימין, ושמה לי ג'ל.  ואת החולצה היא הכניסה עמוק במכנסיים, וסגרה לי למעלה, עד הכפתור האחרון.  שלא אתקרר, חס וחלילה.

היום אני עובד במס הכנסה.  אני פקיד זוטר.  עוד יש לי שביל בצד, אבל לפעמים אני פותח כפתור אחד בחולצה.  כי המזגן לא תמיד פועל.  לפעמים אני פוגש את הילדים מפעם.  הם כבר לא זורקים עלי מקלות.  והם פונים אלי בשקט.  'מר היפ.' הם קוראים לי.  ומסתכלים דרך אשנב הזכוכית הצר.  ואני שואל אם זה התור שלהם עכשיו.

אבל זה בכלל לא מה שרציתי לספר.  אמרו לי שיש כזה משחק היום.  שנותנים לי מקל, ואם אני תופס - אז אני צריך לספר שלושה דברים שלא ידעתם עלי.  ואין לי מושג מה לספר, כי את הכל אתם כבר יודעים.  כמעט.  לפעמים אני יכול להיות בלתי צפוי ומסוכן: אני לוחץ פעמיים על הכפתור של המספרים.  זה שקובע של מי התור עכשיו.  מצחיק לראות את כולם מתבלבלים ורצים עם הפתק שלהם.  אני גם ספונטני: יש בקרים שאני מחליט, ככה פתאום, ללבוש גרב אחת שחורה כהה, וגרב אחת שחורה בהירה.  וזה כבר שני דברים שלא ידעתם עלי. 

עכשיו, אני חושב, אתם יודעים עלי כבר הכל.