תבנית נוף ילדותי
סיפור זה הינו סיפור גיי-אירוטי שנכתב ע"י פילבוקס
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו
רק מה שקלטה אזנו עודה רעננה
רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות
כל אשר פגע במשעולי טללים ילד
מתלבט, נכשל על כל גוש ועי אדמה
בעוד בסתר נפשו ובלא יודעים ערוך...
ומגילת ספר חייו הולכה מתפרשת
ובאו אחד אחד, ויגלה פשר
כל אות ואות וסמל סמל כל הבאות
שחקקו עליה בראשית בריתה
האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו
(האדם אינו אלא – שאול טשרניחובסקי)
זכרון מילותיו הנצחיות של השיר הקסום הזה של שאול טשרניחובסקי, המשורר שאהוב עלי כל כך, הדהד בהכרתי כשנכנסתי לשכונה הישנה של ימי ילדותי ונעורי, אחרי שנים שלא הייתי שם. כמה חבל שעד היום איש לא הלחין את היצירה הזאת שאני כל כך מזדהה איתה. באותו זמן הדהדו באוטו צלילי שיר אחר, של שלמה ארצי, המזכיר מוטיב דומה ואשר מתוך פרץ של נוסטלגיה השמעתי דווקא אותו כשנכנסתי לשכונה הישנה של ימי ילדותי ונעורי: "בגן העדן של ילדות אשר היה פורח, הייתי חלק מהנוף היום אני אורח.",
מילים שהצטרפו לצביטה שחשתי בלב כשראיתי, בכניסה לשכונה, את הגבעה הגדולה הניצבת בצד ימין.
"הפילבוקס", קראנו לגבעה הזאת בילדותי, ע"ש מצודת הפילבוקס שהוקמה בראש הגבעה עוד בתקופת המנדט. במרוצת השנים שחלפו מאז הפכה אותו העיריה לפארק נוער לשעשועים ונופש ע"ש מישהו, התקינה בו מתקנים שונים, שתלה דשא ועשתה הרבה "פיתוח". בעיני זה לא היה פיתוח, אלא הרס. לקחו משהו יפה, פראי קצת ובתולי וסירסו לו את הצורה. זה היה המקום בו עברו עלי רגעים קסומים כילד וכנער, בו איבדתי את התום וגיליתי את המין. זה היה המקום שרגעים חשובים בצעירותי עברו בו, טובים וגם פחות, אבל עכשיו ה -"גן העדן של ילדות" הזה הפך לפארק שעשועים משעמם.
שכונת ילדותי היתה שכונת שוליים, שאוכלסה בעולים וזוגות צעירים שנדחסו לבלוקים ארוכים צפופי דירות. ברובן היו אלה דירות קטנטנות בנות 2 חדרים ומיעוטן דירות "גדולות" בנות 3 חדרים לזוגות צעירים שיכלו לאפשר זאת לעצמם. בדירות הקטנות ההורים ישנו בסלון והילדים בחדר השני, היה גם הול ששימש כפינת אוכל, מטבח זעיר וחדר אמבטיה. זה הכל.
למרות הצפיפות והדירות הקטנות לא הרגשנו שום הרגשת מצוקה או עוני. מי בכלל היה נשאר בבית? חוץ מלהכין שיעורים, אם היינו מכינים, לאכול ולישון, כל הזמן היינו בחוץ. ה"בחוץ" שלנו היה דבר ראשון כל השטח הריק ורחב הידיים שהיה "מאחורי הבית". כך קראנו לו. זה היה שטח בור, שבחורף היה מתמלא שלוליות ובוץ ובקיץ קוצים ודרדרים. שם הקמנו סוכות בחג סוכות, שם הבערנו מדורות בל"ג בעומר ושם העברנו ימים ולילות רבים. רוב השטח היה ריק אך פה ושם עדיין עמד בו בית ערבי ישן או חורבות של בית מהישוב הערבי שהיה שם לפני מלחמת העצמאות ושעל חורבותיו הוקמה השכונה שלנו. היום כל השטח הגדול של "מאחורי הבית" מלא בניני קומות, רחובות ומוסדות שונים. אין יותר "מאחורי הבית".
אך מלבד "מאחורי הבית" הזה היה עוד מקום בשכונה בו העברנו שעות, ימים ואף לילות רבים בילדותנו ונערותנו, הוא היה בקצה השכונה והוא אותה גבעה גדולה, הפילבוקס.
הפילבוקס היתה גבעה נישאה שבילדותי היו כל מורדותיה, מלבד אחד, נטועים חורשת עצים צפופה, ג'ונגל של ממש. היו כמה שבילים צרים וקצת חבויים מן העין בין העצים והיה למרגלותיה גם בית חולים לחולי נפש אשר אנחנו, כילדים שלא דוברים "פוליטיקלי קורקט", קראנו לו פשוט "בית המשוגעים". לעיתים כשהיינו הולכים לגבעה היינו צופים גם על בית המשוגעים הזה. הרבה פעמים היה שם איזה חולה נפש שכשהיה רואה אותנו מול חלונו היה שולף את הזין הגדול שלו ומתחיל לאונן מולנו במרץ, מאונן וצוחק ואנחנו מסתכלים בו ומצחקקים במבוכה. בחופש הגדול היינו מקימים בגבעה מחנות ומבלים שם מבוקר עד ערב, אבל החוויה המסעירה יותר, שהיתה נסוכה בתחושת סיכון מסוימת היתה ללכת לגבעה בלילה, בגלל הזיונים.
מלבד היותה מקום קסום לשעשועי ילדים ומשחקים, למרות שלא היו בה אז שום מתקני שעשועים, היתה הגבעה ידועה גם בתור גבעת הזיונים, במיוחד בלילה. זוגות זוגות של מזדיינים היו מתפרשים במרחבי הגבעה, מי ברגל, מי ברכב ועוסקים בעניניהם. בבוקר יכולנו למצוא עשרות קונדומים משומשים פזורים במרחבי הגבעה, עדות אילמת למה שהתרחש בו בלילה שעבר. כילדים, מה שענין אותנו זה כמובן זה לראות אותם מזדיינים, אבל גם ובמיוחד להפריע ולהציק להם. שיטות ההצקה היו שונות ומגוונות אבל בעיקר התבטאו בלזרוק אבנים על המכונית או להעיף עליהם "בונקלע", מן כדוריות בגודל אפונה שעפו יפה כשנשפנו אותם דרך איזה צינור פלסטי ישן.
הגבעה היתה מקום יפה וקסום אבל גם מפתה ומסוכן, בגלל ה"פושטקים", שהיום ידועים יותר בתור "ערסים" אז די לא לבלבל אותכם אקרא להם בשם המוכר כיום. חלקם היו מוכרים גם כנרקומנים, אבל אז התעסקו יותר בכדורים מאשר במזרקים.
כדורים כחולים או ורודים היו אז הכי פופולאריים. אין לי מושג מה הם היו הכדורים האלה. אני וחברי היינו ילדים טובים ולא התקרבנו לכדורים האלה בכלל, אבל לא יכולנו שלא לשמוע את הערסים מדברים על הורודים או הכחולים בינם לבין עצמם, ולפעמים אף ראינו אותם מעבירים אותם מאחד לשני.
כשהיינו מגיעים לגבעה ורואים שם את הערסים, היינו משתדלים להתחמק מהם כמה שיותר מהר, לפני שיבחינו בנו. הפחד הגדול היה שאיזה ערס יראה אותך ומיד יצעק "בוא הנה ילד". אם הם היו עושים זאת והיינו עדיין רחוקים היינו פשוט בורחים אבל אם צעקת ה"בוא הנה ילד" היתה נשמעת כשהיינו קרובים מדי, לא היתה ברירה אלא לבוא ולחכות ברגליים רועדות לראות מה הערס רוצה ממך. הערסים הסתובבו בחבורות ורוב הזמן כל מה שאותו ערס רצה להשיג כשקרא "בוא הנה ילד" היה להעמיד את הילד המסכן מול חבריו ולהראות להם כמה הילד משקשק ורועד מפחד ממנו וזה הכל. רק הפחדות לשם הפחדות. לאף אחד מאיתנו לא היה אז שום כסף ושום טלפון סלולרי. גם להורים שלנו לא היה כסף מיותר אז הערסים ידעו שאין להם ממי לסחוט ומעשי סחיטת כספים היו נדירים ביותר. למרות זאת מספיק שילד אחד נסחט כדי שהילת הפחד מהערסים תגדל עוד יותר.
כשגדלתי והייתי כבר נער הבנתי שכל מה שהערסים רוצים בדרך כלל זה רק להפחיד את הילדים ולכן החשש מפניהם כבר פג כמעט לגמרי, אבל טעיתי, כמה שטעיתי. את הילדים הקטנים הערסים באמת רק רצו להפחיד, אבל כלפי הנערים, היו לחלק מן הערסים תוכניות קצת אחרות.
היה לי חבר שהתגורר מעבר לגבעה, שוקי שמו. בית בודד מהצד השני של הגבעה לידי הכביש הראשי. זה היה בית ערבי ישן ונטוש שהמדינה החרימה אחרי מלחמת העצמאות ונתנה לעולים חדשים. הוריו של שוקי קנו אותם כעבור שנים מאותם עולים ושם שוקי גר. זה היה בית אבן ענק חצי הרוס עם בריכה ענקית וריקה בחצר, אבל גם חציו שעדיין עמד על תילו גילה מקצת מיופי העבר שלו שהועם. סיתותי האבן, החרסינות הכחולות, גילופי האריות על שער הכניסה, שיחי צבר מסביב ועצי תאנה וגפן בחצר ועוד. זה היה ללא ספק ביתו על אפנדי עשיר כלשהו ועכשיו התגוררה בבית החצי הרוס הזה משפחתו של שוקי. כדי להגיע אל ביתו של שוקי היה צריך להקיף את כל הגבעה וזה היה מרחק רב, או לקצר דרך הגבעה ובין שיחי הצבר הקוצניים.
זה היה יום קיץ חם, בתחילת כיתה יא' ובדיוק באותו יום יצאנו מבית הספר לחופשת ראש השנה. הייתי כבן 16 והלכתי לשוקי. הייתי נלהב להגיע אליו באותו יום להראות לו שקיבלתי צו ראשון מהצבא. הצו היה תחוב בכיס האחורי של מכנסי הקצרות ואני יצאתי לדרך. ללכת בדרך הארוכה כלל לא עלה על דעתי והחלטתי, כמובן, ללכת בדרך קיצור החותכת את הגבעה. לשם כך הייתי צריך לעלות על הגבעה ולרדת מעברה השני במורד התלול שבסיומו עמד הבית.
עד היום אני זוכר את השקט והשלווה ששררו בגבעה השוממה בצהריים. את רשרוש עלי העצים ברוח החמה הנושבת ואת האבק הקל שעלה מהחצץ במשעול העולה לראש הגבעה. הירידה לצד השני של הגבעה היתה דרך חורשת העצים הצפופה שהיתה נטועה במדרון ודרך משוכת שיחי צבר, אשר קיוויתי שאצליח להתחמק מדקירותיהם.
לאחר טיפוס קצר הגעתי לראש הגבעה והתחלתי לרדת לצד השני דרך החורשה. בתחילת הירידה הבחנתי במשהו מוזר: שני תיקי בית ספר שהיו זרוקים בין העצים מספר מטרים קדימה במורד הגבעה. כשהתקרבתי ראיתי שאלו לא סתם תיקים אלא שבקרבם מזדיינים במרץ שתי דמויות, כנראה יודביתניקים. התחלתי לחזור על פעמי ולאחר שחזרתי כ- 20 מטר שמעתי מאחורי שעטות סוס ואת הקריאה "בוא הנה ילד". הייתי נער צנום ובגיל 16 נראיתי אולי בן 13 או 14, אז יכולתי להבין מאיפה נובעת טעותו של הערס. הערס נראה בחור צעיר כבן 21 – 22, שחום וצרוב שמש שהיה לבוש בבגד ים ספידו שחור בלבד וללא חולצה. לא ניתן היה שלא להבחין בזין הגדול הזקור שלו בתוך בגד הים הזערורי.
"אני לא ילד" אמרתי לו ברהב "אני כבר בן 16". הערס בחן ממרומי הסוס את רגלי הצנומות המשתרבבות מהמכנסיים הקצרים שלבשתי ונראה חוכך בדעתו. בקושי יש לך שערות ברגליים, איך אתה בן 16?" הוא ספק שאל, ספק אמר.
הנה, אם אתה לא מאמין, הנה צו ראשון שקיבלתי אז איך יכול להיות שאני ילד?" עניתי תשובה ניצחת כשאני מנפנף בצו ורק עזרתי לכרות לעצמי את הקבר.
"עוד יותר טוב" אמר הערס ושאל "לאן אתה הולך?"
התפלאתי קצת שהערס נמצא שם לבד כי בדרך כלל הם מסתובבים בחבורות ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני אך עניתי לו: "לחבר שלי שוקי שגר בבית מאחורי הגבעה".
"בוא, תעלה על הסוס, יהיה לך קשה בירידה ובין הסברס, אבל הסוס יירד את זה בקלות" אמר הערס.
"לא, לא צריך, אני הולך זה בסדר" אמרתי והתחלתי להתרחק.
"בוא הנה ילד" אמר הערס בכעס "מישהו הרשה לך ללכת? אמרתי לך שתעלה על הסוס, אז תעלה על הסוס. מה בא לך לחטוף מכות היום או משהו?"
לא היתה לי ברירה, הסוס יותר מהיר ממני ובחיים לא הייתי מצליח לברוח. עליתי על הסוס. הערס הושיב אותי לפניו וכמנסה להתיידד אמר לי "קוראים לי בני, ולך?"
"תום" עניתי. "תום התמים" אמר הערס "לפני שאני לוקח אותך לחבר שלך בוא תראה מה זה סוס" ודפק בעקביו על צידי הסוס ממריץ אותו לצאת בדהרה קלה.
חלק גדול מהגבעה, בעיקר השטח שבראש הגבעה ואחד מהמדרונות הפונה לשכונה היו חשופים ללא עצים, כך שלסוס היה מספיק מרחב לדהירה. התחושה היתה משכרת, לדהור ללא אוכף עם שמיכה ישנה הזרוקה על גבו של סוס ענקי ולחוש ברוח החמה המנשבת על ראשי. היה ממש כיף, אבל לערס היה רעיון נוסף: "כדאי לך להוריד את החולצה בחום הזה על הסוס. יהיה לך הרבה יותר נוח רק עם מכנסיים קצרים, אולי אפילו רק תחתונים." כשהיססתי הוא הוסיף: "תראה, אני רק עם בגד ים וזה הכי כיף לדהור ככה על הסוס. תחתונים זה כמו בגד ים, אז מה הבעיה, מה אתה ילד קטן? מה אתה מתבייש?"
באותו יום לבשתי תחתונים חדשות יחסית של "קלווין קליין" שקניתי בכספי מעבודה בפיצריה השכונתית והם באמת נראו לא כל כך שונות מבגד ים, ואני הרי לא ילד קטן, אז עשיתי מה שהערס הציע. באמת הייתי תמים. איך שהוא, העובדה שהערס היה לבד והתייחס אלי יפה, הרגיעה אותי משום מה. הערס היה מרוצה, ליקק את שפתיו ואמר: "אחלה, עכשיו תראה איזה כיף זה", דפק לסוס בחוזקה בצלעותיו והסוס פרץ בדהרה מהירה. זה באמת היה כיף לחוש ברוח המנשבת על עורי החשוף ולחוש את שריריו החזקים של הסוס מתחת לעכוזי הלבוש בתחתונים דקות בלבד.
אחרי כמה זמן הערס האיט את הסוס לריצה קלה או הליכה מהירה בלבד. ואז הרגשתי. הזין של בני הערס צמוד לחריץ ישבני ועם כל פסיעה של הסוס, הזין שלו מתחכך בישבני מעלה מטה. הבטתי לאחור אל בני ולא נראה שזה מפריע לו, להיפך הוא נראה מרוצה. הרגשתי מוזר ולא ידעתי מה הרגשתי בדיוק. זרועותיו החסונות של בני היו משתי צדדי, אוחזות במושכות אך גם מתחככות בי מדי פעם. הייתי ממש מכונס בין זרועותיו של בני כשמאחורי בתוך הספידו הדקיק עומד זקוף הזין הגדול שלו. מכל דהרותיו של הסוס גם הזין שלי התחיל להתעורר והתחלתי לדאוג שבני יראה זאת, אך יותר מכל דאגתי מהחיכוך הבלתי פוסק של הזין של בני באחורי. ניסיתי לזוז קדימה, להתרחק קצת מבני שהיה ממש צמוד אלי, אך בני משך אותי לאחור, הצמיד אותי אליו שוב ואמר :"לאן אתה הולך, אתה יכול ליפול ככה מהסוס".
"תעצור את הסוס, אני רוצה לרדת" אמרתי לו.
"אל תבלבל את המוח, אתה לא הולך לשום מקום" אמר בני. הסתכלתי סביב אולי יעבור מישהו לעזור לי, אך לא נראתה נפש חיה בסביבה. הזוג שהזדיין במרץ במדרון הגבעה לא נראה בשום מקום. אולי הם גמרו והלכו ואולי הם עדיין מזדיינים, אבל לא היה אף אחד בסביבה שיעזור לי. גם העובדה שהזין שלי עומד הביכה אותי ולא ידעתי מה לעשות.
בני הערס, לעומת זאת כבר ידע. מבלי לעצור לרגע את הליכתו של הסוס הוא שלף את הזין שלו מבגד הים והפשיל את תחתוני מאחור. "מה אתה עושה?" שאלתי "תפסיק" אמרתי והתפתלתי כשהרגשתי לראשונה את מגעו של הזין החשוף של בני בישבני החשוף גם כן.
"זה בסדר, אל תדאג" אמר בני הערס כשהוא מצמיד אותי אליו ולא מפסיק לרגע לחכך את הזין שלו בחריץ ישבני המיוזע בעזרת תנודותיו של הסוס "זה יותר נעים ככה." למרבה המבוכה זה באמת הרגיש נעים. ואז הרגשתי שבני ממשיך הלאה. הזין החם של בני המיוחם התחיל לפלס דרכו לתוכי, מגשש אחרי החור הקטן שלי.
"לא, תפסיק, מה אתה עושה?" אמרתי בהלם "אני לא הומו".
"גם אני לא הומו. אני רק חרמן מכל הדהירות האלה. ממתי שמעת על בחורים כמוני הומואים?"
הוא באמת צודק, חשבתי, אף פעם לא שמעתי על ערסים הומואים, להיפך הם כל הזמן התגאו בזיונים שלהם, בכמה בחורות הם השחילו וכאלה. אבל הזין של בני שהתחיל להיכנס לתחת הקטן שלי הבהיר לי שיש גם ערסים אחרים. כל נסיונותי להתפתל ולהשתחרר מאחיזתו של בני הערס או לרדת מהסוס עלו בתוהו, הזין של בני חדר לתוכי יותר ויותר בד בבד עם אנקות ההנאה שלו. בני ממש התלהב. הוא לגמרי עזב את מושכות הסוס ונתן לסוס להתהלך לפי רצונו. הסוס פסע עוד מספר צעדים עד שמצא לו חלקת עשב רענן, נעמד והתחיל ללחך את העשב. כל הזין הגדול של בני כבר היה בתוכי והוא אחז בחוזקה בשני פלחי ישבני והתחיל לפמפם אותי בכוח, נוגח בתוכי עם המוט הנוקשה שלו. "אך, איזה תחת. בן 16 עם תחת של ילד בן 14. איזה חור קטן ומטריף יש לך. תום התמים. איזה זיון אתה." חזר בני ואמר עם כל תקיעה ותקיעה. הרגשתי את נשימתו המואצת ואז הרגשתי חמימות רטובה בתוכי, כשהוא גמר משפד אותי על הזין שלו בפעם האחרונה. עדיין הייתי משופד עליו והזין שלו רק התחיל לאט להתרפות ואז בני שם לב שגם לי עומד הזין.
"חרמן הילד. תום כבר לא כל כך תמים" הוא אמר ולהפתעתי אחז לי את הזין והתחיל לשפשף לי אותו בעדינות מעלה ומטה. הזין שלו עדיין תקוע באחורי וידו השרירית של בני משחקת לי בזין. הרשתי את הגירוי הולך ומתגבר. בני הרגיש בהתנשמויותי הכבדות, והאיץ את הקצב ואף שלח את ידו השניה ללטף לי את הביצים הקטנות שכבר עלו מעלה לקראת פליטת מטענן. הייתי ילד בן 16 שזין של ערס חתיך ושרירי בן 22 תקוע באחוריו וידיו של הערס משחקות לו בזין ובביצים, לא יכולתי להאמין שכל זה קורה לי ואז גמרתי בעוצמה, מתיז את זרעי שוב ושוב קדימה.
בני הערס נתן לי נשיקה. "היית ילד טוב, תום שכבר לא תמים" הוא אמר "בוא אני אקח אותך עכשיו לחבר שלך". לבשתי את מכנסי וחולצתי ובני צקצק בלשונו לסוס שיתחיל להתקדם לכיוון המדרון האחורי של הגבעה.
"איך זה שאתה פה לבד?" שאלתי אותו.
"מי אמר שאני לבד" ענה בני "ממתי ראית שבחורים כמוני מסתובבים לבד? חבר שלי והבחורה שלו פה ליד מזדיינים בין העצים" אמר בני והצביע לכיוון התיקים שראיתי מקודם מושלכים בין העצים.
הבטתי לעברם וראיתי נער ונערה, ערס ופרחה, כבני 18, עומדים ערומים בין העצים. הם כנראה כבר סיימו להזדיין והנער אמר לבני: "מצטער שהיית צריך לחכות כל כך הרבה זמן, הייתי חרמן לאללה וטחנתי אותה מכל הכיוונים. עכשיו אתה יכול לתקוע אותה, אם אתה רוצה וגם הילד יכול אם בא לו. נכון תיקי שלא אכפת לך?" תיקי לא ענתה. ממתי פרחה שמזדיינת עם ערסים תעיז לענות להם או לערער על רצונותיהם.
בני עצר את הסוס וירדנו ממנו. בני אמר לי בשקט שלא ישמעו: "יש לך אחלה תחת, אבל אני עדיין חם ואני הולך לתקוע את התיקי הזאת, אז אם בא לך אתה יכול להצטרף". בלי לומר מילה הלכתי בשקט עם בני. לא יכולתי לפספס הזדמנות כזאת. עד אותו יום עוד לא זיינתי אף פעם והיום אני הולך להזדיין פעם שניה. הזין כבר עמד לי, חם, נוקשה ופועם. היתה שמיכה ישנה זרוקה על הארץ. בני התפשט ויכולתי לראות סוף סוף את כל גופו היפה, השזוף והמעוצב של הערס החתיך והשרירי הזה. הוא אמר לתיקי להתישב לו על הזין עם הפנים אליו ואמר לי: "אתה יכול לחכות ולזיין אותה אחרי שאני אגמור או שנעשה לה סנדוויץ''.
"מה זה סנדוויץ'?" שאלתי.
"בזמן שאני אזיין לה את הכוס, אתה תדפוק אותה מאחורה בתחת" ענה בני.
עד אז עוד לא שמעתי על זיון סנדוויץ' בכלל והאמת שגם לא ידעתי הרבה על זיונים רגילים, אבל היום עמדתי לשבור את כל השיאים. מובן שקפצתי על הרעיון של זיון סנדוויץ'. והתייצבתי מוכן ומזומן מאחורי ישבנה של תיקי.
הנער השני שהיה שם הושיט לי בקבוקון עם נוזל סיכוך ואמר לי: תמרח טוב את הזין שלא ישרוף לך" וכך עשיתי. תיקי היתה נערה צנומה ולא גבוהה. עור שחום ושיער שחורדיני, כלומר בלונד צבוע. היה לה תחת סקסי, אך לא גדול מדי. בני משך את תיקי אליו שתרכן קצת קדימה עד שפי הטבעת שלה היה ממש מולי והתחלתי להחליק את הזין הקטן שלי בן 15 הס"מ לתוך לישבנה. אחרי ששנינו היינו בפנים, התחלנו לפמפם את תיקי מאחורה ומקדימה ביחד.
תוך כדי זיון הרגשתי שאני קצת מתחכך ברגליו הפרושות של בני שתקע לה את הזין בכוס באותו זמן וזה גרם לי להתגרות עוד יותר. כל התחושות התערבבו לי ביחד: הזין שקיבלתי מקודם בתחת מבני על הסוס, הזין שלי הנתקע שוב ושוב בישבנה המתוח של תיקי ורגליו השריריות של בני המתחככות בי תוך כדי זיון הסנדוויץ' של תיקי יחד עם בני. לא ידעתי יותר מה אני: סטרייט, הומו או דו, ידעתי רק שאני, בגיל 16, נהנה עד אין קץ מהזיון הזה והתפוצצתי בתוך תיקי במטחי זרע ארוכים. גם בני גמר רגע אחרי ולתיקי עצמה היו כמה אורגזמות בזו אחר זו מזיון הסנדוויץ' הזה.
"ילד, אתה מה זה חרמן" אמר לי בני בצד מבלי שאף אחד ישמע, "פעם ראשונה שאני נותן למישהו לזיין איתי ות'אמת אני גם התחרמנתי להרגיש את הרגליים הדקות שלך נוגעות בי בזמן שאני מזיין את תיקי הזאת. אבל אם תספר את זה למישהו אני אחתוך לך גם את הזין וגם את הביצים. אז שישאר רק ביננו.
אחר כך התלבשנו. הנער השני לקח את תיקי והם נפרדו מבני שהעלה אותי על הסוס ופנה לכיוון ביתו של שוקי. גם בירידה במדרון לכיוון ביתו של שוקי הרגשתי את הזין של הערס החרמן הזה נצמד לאחורי ומתקשה בהדרגה. ניסיתי לזוז ממנו קצת והפעם הוא נתן לי ואמר: "טוב, אל תדאג, אני לא הולך לזיין אותך עוד פעם עכשיו, אבל כל פעם שאני רואה אותך בגבעה, אתה משלם לי דמי מעבר".
"איזה דמי מעבר?" שאלתי.
"מה איזה? לזיין לך את התחת הקטן והמדליק הזה, זה איזה" ענה בני הערס.
לאחר כמה דקות הגענו לביתו שוקי. כשבני הוריד אותי בפתח הבית הוא שאל אותי: "אתה ושוקי חברים טובים?"
"כן, בערך" עניתי.
"אז אני מקווה שתמשיכו להיות חברים טובים ואני אמשיך לראות אותך פה הרבה, אה?" אמר בני והוסיף "ואיך שוקי? למה שהוא לא יקצר דרך הגבעה כשהוא רוצה לבוא אליך? הוא שווה זיון?"
לא עניתי לו ורק חשבתי על גופו של שוקי הג'ינג'י המנומש והחמוד. שווה זיון? נראה לי שכן. כבר באותו רגע התחלתי לחשוב על דרכים איך אני אגלה את זה. אולי אני אקח אותו לבד לגבעה פעם, בלילה, כשהיא הופכת לגבעת הזיונים ואז אולי אני ושוקי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
