אוגי ושוב לפני סיום...

18 6/2005		ושוב לפני סיום...
		תגיות: רבוטה

זהו. ביום שלישי האחרון לקחתי את עצמי לחברת כוח אדם, לקחתי משכורת והודעתי על עזיבה. מאותו רגע, לפי החוזה (והחוק) החלו להיספר שבועיים עד שזה יהיה בפועל, ואני אהיה חופשי. למחרת נכנסתי למשרד של מנהל המסעדה ואמרתי לו את אותו הדבר. הוא היה מופתע, אבל ידע שזה יגיע מתישהו. היו לי מספיק תירוצים בשביל לחפף אותו ולהוציא ממנו חיוכים, למרות הבשורה הקשה מבחינתו. 8 חודשי עבודה הולכים להיגמר להם בשבוע הבא.

ואם לסיים, אז לסיים בגדול. ככה החליטו. יום חמישי הייתה מתוכננת לי הדרכת יין שבה היינו אמורים לטעון כמות כזאת של יין שתגרום לנו להתנדנד. בהתחלה תכננו לי משמרת אחרי ההדרכה, ואז הפכו את הסדר. רק שבשביל שתהיה לי משמרת מלאה, החליטו להביא אותי משעה 5. לא קל לקום בשעה 3 וחצי בבוקר ולהתארגן כמו שאני כל בוקר. ירדתי למטה ב-4 ורבע לחכות למונית (אוטובוס ראשון יוצא רק אחרי שעה מסוף ראשון). חתול לא עבר ברחוב בשעה הזאת, בקושי מכוניות חוץ אולי מהמחלק עיתונים של הארץ שהקדים טיפה. המונית הביאה אותי למלון קצת לפני 5, ואני ביחד עם עוד מלצרית התחלנו לפתוח את המסעדה. זה אומר להוציא את כל הסכו"ם מהארונות שבהם אנחנו מחביאים אותם, אותו כנ"ל לסוכר ולמלח-פלפל, למלא את כל החלביות שעל השולחנות בחלב (שבדרך כלל נשאר שם כמעט 5 שעות...), למלא מיצים וחלב במזנון ולחכות שהטבחים יגיעו עם האוכל למזנון ואז לפתוח את הניילונים. אחר כך התחילה ארוחת הבוקר שהתגלתה כסיוט לא קטן, עם מספר לא מבוטל של אנשים שבאים בגלים גלים ומחריבים כל חלקה טובה בדרך. ארוחת הצהריים של אותו יום תוכננה להתבצע אך ורק בבריכה. לצורך זה הביאו אנשים לבצע שם את ההקמות ואנחנו יצאנו החוצה לעבודה. בעודי חושב איך אני מתחמק לי מהארוחה הזאת התבשרתי שאין הדרכה ונגזר עליי להתרוצץ בשמש עם האוכל. אחרי תחינות נשארתי עד חמש, למרות מבטי תמיהה מוזרים (וקצת כועסים) של חלק מהאנשים על למה נשארתי.

גם יום שישי לא היה מלבב במיוחד. כבר הבנו שעונת האירועים בצהרי שישי חזרה, אבל לצרף לזה עוד ארוחת בוקר מעצבנת, זה כבר יותר מדי. הפעם לא היה ציוד מוכן לצהריים והעבודה הייתה צריכה להיעשות במינימום זמן. למזלי, החליטו לצרף אותי לברמנית של המחלקה ולתת לשנינו לעבוד בבר בזמן קבלת הפנים, ואחרי לפרק אותו ואת איזור קבלת הפנים ולא להיכנס לפינויים בארוחה עצמה. למדתי להכין כמה קוקטיילים (אל תשאלו אותי איך מכינים סאן פרנסיסקו, אני כבר לא זוכר) ואפילו לטעום אחד, תוצרת הברמנית (שילוב של וודקה, רום, טקילה, ג'ין, קולה ופלח לימון, והיא טענה שחסר בו מי סוכר), ולחטוף כאב ראש לכמה דקות.

בשביל להשלים את התמונה, גם היום, שבת, לא היה קל במיוחד. זה התחיל בעובדה שלא הגיע מספיק צוות בהתחלה להתמודד עם הלחץ שנחת במפתיע בשעה 8, וכשהגיע הצוות הוא נכנס לשוק מהבלגן. אחת שנראית כאילו היא מסוחררת לגמרי התנדבה להיות מאחרת, יחד איתה הגיעה מלצרית אחרת בשם נרגיזה (לא צוחק! ככה קוראים לה) שכל פעם שהיא הסתכלה עליי קיבלתי שוק והתחלחלתי לגמרי. מצד שני, הגיעה עוד אחת בשם דיאנה שנראית כאילו היא יכולה להכניס עם היופי שלה את כולן לכיס הקטן. הוציאה לכל הבנים את העיניים, אבל אין מה לדבר בנושא. עם כל זה היינו צריכים להסתדר עם מתקפה של אורחים לכל אורך ארוחת הבוקר. זה הגיע למצב שפשוט לא היה מקום שאפשר להושיב בו אנשים. הרים של לכלוך על שולחנות שאנשים קמו מהם, ומלצרים שלא מפנים כמעט כלום. רצתי כמו מטורף עד שנגמר לי האוויר כמעט לגמרי. פשוט הייתי חייב לצאת החוצה לכמה רגעים, לשבת על כיסא עם כוס מים ולשאול את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. אחרי שהתעשתי, חזרתי פנימה, ערכנו לצהריים שבהם מכרתי לאורחים יין ומשקאות קלים (המלון הרוויח בזכותי לא מעט כסף, גובה בשביל כוס מנגו 3 וחצי דולר ומשלם לי מינימום...) ואחר כך בשקט התפזרנו הביתה, לנוח לקראת מה שמצפה מחר. עדיף שלא תדעו מה...

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/6/2005 20:05
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא