אוגי יומן מסע: אנטליה (חלק 1)

13 8/2005		יומן מסע: אנטליה (חלק 1)
		תגיות: יומן מסע

זהו. אתמול בלילה נגמרו להם 5 ימים באנטליה. לא, לא ידענו על ההוראה שהוציא משרד החוץ באמצע השבוע שאומרת לא לנסוע. זה יצא כשכבר היינו שם ובוטל עוד לפני שחזרנו. האמת, רק בלילה האחרון ידענו מזה, וכבר היה מאוחר מדי לרוץ לטרמינל לתפוס טיסה (על אוניה מן הסתם, היה כדאי לוותר).

קודם כל, רושם ראשוני מהעיר. חום כבד, לחות גבוהה כל כך עד שצריך ממש לשחות במקום ללכת, ים וחופים, נהגים מטורפים והרבה שחורים מסביב. רגע, זה לא בת ים? האמת, וזה די מפתיע, איך שיוצאים משדה התעופה מקדם את הנוסעים שלט גדול שמכריז על הערים התאומות של אנטליה. נחשו איזה עיר תאומה לאנטליה בישראל? נכון, בת ים...

הכל התחיל לו ביום ראשון. במקרה גילינו באינטרנט שהקדימו לנו את הטיסה ב-40 דקות, לא משהו שהחברת נסיעות הייתה צריכה להודיע עליו. הגענו קצת יותר מוקדם לנמל, עברנו במהירות את כל הבדיקות ונכנסנו לדיוטי. גם בפעם השנייה שלי בהיכל הצלחת (מי שראה יודע) המקום נראה הרבה יותר קטן ממה שהיה בטרמינל 1. מבריק? כן. נוצץ? כן. מים שנוזלים מהתקרה? הרבה. גדול? לא. האמת, את עיקר הכסף שלנו הוצאנו על ארוחה במקדונלד'ס וצפייה במטוס אתיופי ממריא דרך דמעה שקופה (או לפחות מנסה). מן הסתם, אחר כך בבטן לא היה קל. מאות מיליונים מכיסי משלם המיסים (לפחות לא אני, הייתי אז קטין) נשפכו בשביל להקים את השרוולים האפורים עם הכיתובים של בנק הפועלים, ואנחנו גילינו שאת הדרך למטוס אנחנו עדיין היינו צריכים לעשות ביצור המוזר בצבע טורקיז שיש המכנים אותו אוטובוס, רק שבו בעיקר עומדים (ומגלים למי הדאודורנט הפסיק לעבוד כשהוא נזכר שיש מטוס שמחכה רק לו). הגענו למטוס, תפסנו מושבים וחיכינו שהאחרונים יעלו. וחיכינו. וחיכינו. ועוד קצת חיכינו. אחרי שכבר עבר הזמן של ההמראה המקורית, החליטו למצוא את המזוודות של אלה שלא הגיעו, אבל בשביל זה הם היו צריכים להוציא את כל המזוודות ולהחזיר הכל. הטיסה עברה בשקט ונחתנו באנטליה כשכבר היה לילה. הגענו למלון, קיבלנו כרטיסי חדר, נכנסו וצנחנו למיטות.

בדרך כלל שמגיעים לעיר זרה, דבר ראשון שמנסים להבין זה איפה נמצאים בדיוק, ואיפה כל הדברים השווים. מה לעשות שבמלון שבו היינו לא היו בקבלה מפות של העיר, וככה על עיוור ניסינו לנווט את דרכנו לכיוון מרכז העיר. בשלב מסוים החום הכריע את האחים שלי שדרשו שניקח כבר אוטובוס ונפסיק עם הצעדות האלה בחום של 35 מעלות. אז לקחנו. בצורה ביזארית לחלוטין, לא מופיע על אף תחנת אוטובוס מספר קו או חס וחלילה לאן הוא מגיע. על כל אוטובוס, בין אם הוא גדול ובין אם הוא קטן ומוזר עם דלת אחת באמצע, כתוב בפינה השמאלית התחתונה את מספר הקו ולאן הוא מגיע, רק שזה כמובן בטורקית ולך תדע איפה זה. מעטים הם האוטובוסים שיש בהם מיזוג. באלה הנהג נוסע עם דלת פתוחה בשביל האוורור, וגם בשביל לאסוף נוסעים בדרך. לא רק רמזורים הם המלצה בלבד בטורקיה, גם תחנות אוטובוס. כנראה שנהגי האוטובוס הם מהדורה משופצת של נהגי מוניות והם פשוט עוצרים כמעט לכל בן אדם שעומד לו על המדרכה.

הגענו למרכז העיר, ובמאמץ רב (והרבה מאוד זיעה) מצאנו איזה מודיעין לתיירים שנתן מפה. התברר שטוב שלא המשכנו ללכת, כי היינו הופכים לשלוליות של מים. אחרי שהצלחנו להסביר לקופאי במקדונלדס המקומי איזה המבורגר אנחנו רוצים (הם יגידו שהם יודעים אנגלית, גם אם הם יודעים להגיד רק הלו) הלכנו לשוק הגדול של העיר. בשוק הזה כל סוחר נטפל אליך ורוצה שתקנה את הסחורה (המזויפת) שלו. יש לסוחרים שמה בעיר מין משחק מוזר, זהה מאיפה הגיע התייר. אז פונים אליך באנגלית, צרפתית, טורקית (לך תדע...), גרמנית ושאר שפות. לא מעט הצליחו במשימה וקראו בשפה הנכונה. משום מה חלק מהם התעקשו לקרוא לאימא שלי ולאחותי שושנה. הרבה מציאות אין בשוק הזה והוא די חוזר על עצמו. אפשר ללכת בו בקלות לאיבוד בגלל שהוא נורא צפוף והכל נראה אותו דבר. אחרי שמיצינו, לקחנו את עצמנו למלון לנוח ובעיקר להתייבש מהזיעה.

יום שלישי היה היום של הבטן-גב. אחרי ארוחת הבוקר חצינו את הכביש (פחד אלוהים) וירדנו לחוף. במחיר של 10 לירות קיבלנו 4 כיסאות ושתי שמשיות לשבת לנוח. הים באנטליה מלא באבנים במקום חול ובשלב מסוים יש כזו תלולית, עד שאתה מרגיש שאתה שוקע בתוך האבנים ולא מסוגל להתרומם ולצאת מהמים. כשכבר הגיע הצהריים והגב שלי כבר הראה סימנים שהימים הקרובים הולכים להיות לי מאוד כואבים (אני לא משתזף, אני ישר נשרף), החלטנו לצאת. זו הייתה משימה לא קלה, כי אח שלי החליט לעשות לנו עאלק גוש קטיף וסירב להתפנות. מזל שהוא עוד קטן. אחרי שהתקלחנו והורדנו את כל המלח, יצאנו לכיוון הקניון הקרוב. קניון מיגרוס (MiGRUS) נראה כמו מבנה תעשייתי גדול מבחוץ, אבל מבפנים הוא קניון לכל דבר כמו אלה שיש בארץ (אולי חוץ מדיזינגוף סנטר, שבו בקלות מאבדים את הצפון). בקניון מאוד בולט שאחוז הנשים שמסתובבות בו עם רעלה (כלומר דתיות) הוא קטן ביחס למה שהולך בחוץ. מתחם המזון המהיר היה הומה באנשים ובקושי מצאנו לנו שולחן לשבת לאכול. לאוכל נוספה ארומה של עשן הסיגריות שעלה מכל שולחן (אבל מכל שולחן). שרפנו כמה זמן להסתובב בקניון (3 קומות) ואחרי שהתחמקנו מחבורה של ישראלים קולניים (אלא מה) חזרנו למלון.

המשך מחר

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-13/8/2005 14:41
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא