אוגי יומן מסע: אנטליה (חלק 2)

15 8/2005		יומן מסע: אנטליה (חלק 2)
		תגיות: יומן מסע

יש כמה דברים שמאוד בולטים בטורקיה. מלבד השפמים (אצלנו חותכים בלידה, אצלם מדביקים שפם), הלחות הכבדה והשפה ששוברת את השיניים (והם מדברים כל כך מהר), מי שהכי בולט לו בטורקיה הוא אתאטורק. אותו כמאל אתאטורק בעצם עשה מהפכה, העיף את העות'ומנים מהשלטון וייסד את טורקיה שמכירים היום. זה כמובן קרה לפני משהו כמו 80 שנה ואין לי ממש מושג מתי הוא מת. בכל מקרה, הטורקים עורכים לו פולחן אישיות אחד גדול, מהסוג שסדאם חוסיין היה מתגאה בו. הפרצוף שלו מופיע על כל השטרות (אותו ציור רק בצבע אחר), על כל המטבעות, הדיוקן שלו עשוי ברונזה תלוי על כל משרדי הממשלה, בתי ספר, בתי חולים ומה לא. במרכז העיר אנטליה יש פסל גדול שלו כשהוא רוכב על סוס ומסביבו עוד אנשים. אחד הרחובות המרכזיים בעיר (שמוביל לבניין העירייה המצ'וקמק) נקרא על שמו ולא חסרות עוד דוגמאות.

אם כבר הזכרנו כסף, כל ענייני המטבע הטורקי מאוד מבלבלים. הטורקים בתהליך של המרת המטבע מלירות ישנות לחדשות, ותוך כך הם מוחקים להם את כל האפסים שנצמדו להם לכסף. ככה נוצר מצב מוזר שמחזיקים בשטר של 5 מיליון לירות ושטר די דומה של 5 לירות. רק אחרי כמה זמן תופסים שבעצם מדובר באותו דבר. המטבעות עוד יותר מבלבלים, כי המטבעות הישנים לא מלאות באפסים ולך תדע כמה המטבע באמת שווה. בשדה התעופה קיבלנו את השטרות החדשים, אלה בלי האפסים. באנו ביום שני לקנות מים מאיזה דוכן והוא נקב לנו במחיר של 3 מיליון לירה. לקח לנו כמה דקות להבין את הקטצ' וגם אחר כך זה היה מסובך. הטורקים תמיד ינקבו את המחירים במטבע הישן (יש להם כנראה אהבה למיליונים) ועל החנויות פעם רשום מחיר ישן, פעם חדש ופעם שניהם. מצד שני, אמרו לנו שאם נרצה לשלם במטבע אחר, נקבל תמיד עודף במטבע שלנו. משום מה הם לא רצו לקבל שרת ירוק. לינקולן ירוק דווקא התאים להם.

ביום רביעי החלטנו שאנחנו רוצים לראות קצת מעבר לסנטרום. אחרי שאפשרות לשכור רכב ירדה בגלל סיכון יתר, וגם לצאת לטיול של חברת התיירות שהביאה אותנו לשם לא בא בחשבון (גנבים! 15$ לאדם בשביל טיול מעפן), החלטנו לקחת מונית לכיוון מפלי דודן התחתונים שנמצאים בעיר. במחיר של 25$ יצאנו לנסיעה לצד השני של העיר בשביל המפלים. בנסיעה הזאת ראינו את הגדול של העיר ואיך בעצם נראים הפרברים. במבט מהצד, יש מקומות שנראים כמו כפר ערבי מהארץ שקצת טיפחו אותו (לפחות את הבניינים) ובמקומות אחרים זה נראה בדיוק כמו כל הכפרים הערביים. בורות בצידי הדרכים, כביש עם אי תנועה מחול, בנייה ערבית ועוד. לפחות המסגדים שלהם נראים יפה מבחוץ.

מפלי דודן התגלו כאחד האתרים היותר יפים שביקרתי בהם בזמן האחרון. מדובר באתר מאוד מטופח ונקי וזה מפתיע ביחס למחיר הכניסה הנמוך (לירה אחת). המפלים עצמם נופלים מגובה של כמה עשרות מטרים אל תוך בריכה ויוצרים רסס אדיר על כל מי שעובר בסביבה. לרגע לא מרגישים את הלחות הכבדה באוויר ופתאום נעשה הרבה יותר נעים לזוז ולנשום. מדודן נסענו חזרה למרכז העיר. נכנסנו שוב לתוך השוק. הפעם זה היה יותר מעיק. כמה סוחרים ניסו לתפוס לי את היד ולהראות לי כמעט בכוח את הסחורה שלהם. ברחנו משם (גם בזכות זה שראיתי ילדה מסתובבת עם תליון בצורה ארץ הקודש, רק בצבעים אדום, לבן, ירוק ושחור) לאיזור העתיק של העיר ולמרינה. במדריכים הבטיחו את אחת המרינות היפות בטורקיה, בפועל גילינו מעגן סירות שקטן יותר מנמל יפו. אחרי סיבוב קצר לקחנו מונית חזרה למלון וסיימנו את הערב במשחק טאקי משפחתי סוער.

המלון שבחרנו לעצמנו ממוקם בצד המערבי של העיר, ממש בתחילת טיילת החוף. רוב אנטליה נמצאת על המצוק ורק באיזור הזה יש חוף ים אמיתי. בכלל, כל האזור של מערב העיר ריק כמעט מישראלים שמעדיפים להתרכז במלונות הגדולים בצד המזרחי. המלון היה קטן, משהו כמו 50 חדרים. החדרים שלנו היו חדרים לזוגות (אני ואח שלי, אמא שלי ואחותי), קטנים אך מספקים. גם בהם הייתה את השיטה שהכרתי בטיול לבולגריה, שבה צריך לדחוף את הכרטיס של החדר לחריץ בקיר בשביל להפעיל החשמל. אחרי 8 חודשים בחדר אוכל של מלון 5 כוכבים, אני יכול להגיד שחדר האוכל של המלון לא היה רע, אבל תמיד יש מקום לשיפור. האוכל היה סביר, אם כי השף צריך יותר לגוון. בערב נתנו לאכול בבריכה וזה היה נחמד יותר. מצד שני, הכלבים גבו כסף על בקבוק מים מינרלים בארוחת הערב (2 לירות, בארץ זה חינם אפילו איפה שעבדתי) ולא פחות מ-4 לירות בשביל לסחוט מיץ תפוזים סחוט טרי. החדרניות עבדו בקצב שלהם וביום רביעי הן נזכרו להגיע לסדר את החדר בשש בערב, אחרי שחזרנו מהסיבוב שלנו. לקחנו רק מגבות ושלחנו אותן לחטט במקומות אחרים.

יום חמישי, היום האחרון, היה טיפה לחוץ. מצד אחד, היינו צריכים לפנות את החדרים עד 12 בצהריים. מצד שני, רק בשש וחצי היה אמור להגיע האוטובוס לשדה התעופה. מה עושים כדי להרוג את הזמן? הלכנו לדולפינריום שסמוך למלון בתקווה לראות מופע נחמד ולהעביר את הזמן. רק מה? כרטיס כניסה למקום עולה 15 דולר. לא לירה, דולר! ולבן אדם אחד! עזבנו והלכנו לקניון הסמוך להתייבש במזגן. החלטנו שאנחנו רוצים עוד טיול קטן בעיר, אבל הנהג מונית בחוץ רצה יותר מדי, אז עלינו על אוטובוס לכיוון התחנה הראשונה של החשמלית בעיר. החשמלית נוסעת סמוך לקו החוף דרך מרכז העיר ובחזרה, חצי שעה לכל כיוון. אם חשבנו שהם יהיו מספיק מפותחים ויתקינו לפחות מזגן בחשמלית, אז טעינו וכל הנסיעה העברנו נוטפים וסותמים אפים מהריח של הטורקים חסרי הדאודורנט. חזרנו לקניון לאכול ולהסתובב בצורה שתשרוף את הזמן שנשאר. כשנמאס חזרנו למלון, שם השארנו את המזוודות, והעברנו את הזמן שנשאר בטאקי.

בשש וחצי בדיוק נכנס אוטובוס לרחוב הקטן והעמסנו את הציוד שלנו. האוטובוס התחיל במסע בין שעתיים ברחבי העיר בשביל לאסוף את הישראלים. בדרך ראינו את שאר המלונות שהיו על הכוונת שלנו ולא הצטערנו על הבחירה שלנו, במיוחד לנוכח הישראלים שהיו שם. כמה שלא התגעגענו אליהם. בתוך שדה התעופה גילינו דיוטי פרי קטנטן ומסובך (3 קומות, שאין באף אחת מהן חנויות) אבל בעיקר יקר להחריד, לפחות בעינייני מזון. סניף הבורגר קינג שבו מוכר ארוחה ב-15 לירות, בעוד שבעיר אותה ארוחה עולה רק 8. באופן ביזארי למדי, שתי הטיסות שהיו פתוחות וחיכו לנוסעים היו אחת לתל אביב והשנייה לטהרן, וכך התערבבו להם בחנות הבשמים ישראלים ואיראנים בלי לדעת האחד מהשני.

כשנחתנו בארץ זה כבר היה יום שישי. השבוע נגמר ועכשיו חוזרים לשגרה הרגילה של כתומים, כוחות פיזיקאליים והחום של תל אביב. שורה תחתונה? היה כיף, אבל הספיק לי אנטליה לזמן הקרוב...

4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/8/2005 17:47
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא